מדף הגמרא לימנו

הידע המציאותי:
קרינה סלולארית – עולם הסלולאר הולך ומתרחב בחיינו, בעולם המחקר ידוע כי ישנה השפעה ונזק מסויים הנוצר לאדם מהמכשור הסלולארי – האנטנה והמכשיר. קיימת מחלוקת בעולם המחקר והמדע האם מדובר בהשפעה זניחה בשימוש סביר בפלאפון\ ריחוק בסיסי מהאנטנה או שמא יכול להיות נזק ניכר כתולדה מקירבה ושימוש במצטבר.

חלק א- כיצד נגדיר את נזקי הקרינה(נזק קטן המצטבר לנזק משמעותי) לפי מסכת בבא קמא:

א. איזה אב –שור\בור\ אדם? ב. גרמא או גרמי? ג. בעל הנזק או האחראי לקיומו? ד. 'אשם תורם' -שותפות בעל הפלאפון בהיזק?

חלק ב – ריחוק ההיזק מסביבת אדם:

3. האם החשש והפחד מהקרינה מספיק כדי לחייב הרחק האנטנה?

4. טוענים כי בשל החשש והפחד אנטנה מורידה את ערך הבתים בכ10% האם היהדות מכירה בסוג של נזק שכזה?

נסה לבחון את השאלות דרך שלבי הלימוד של הסוגיא!!!

מטרות בלימוד –

לפגוש את שאלות היסוד הצומחות מהסוגיא הראשונה .
להציג את ארבעת זוויות העומק בלימוד: א. מבט הרוחב ומשמעותו. ב. חקירות העיון בעבר ובהווה. ג. חזרה אל ראשית הדינים.

ד. מבט אל המציאות - עולם הפסיקה, בתי הדין והיחס בין המשפט הישראלי והעולמי למשפט התורה - לראות כיצד שאלה מציאותית עכשווית - מחזקת את החקירה המדוקדקת בפרטים ובדעות השונות ומוסיפה ללימוד נופח וחיבור לחיינו.

חלק א- המערכה העיונית:

האם יש חיוב נזק במצב זה:
א. בעלות ואחריות או אשמה על אי שמירה.

ב. גרמא וגרמי ויסוד החיוב בדיני שמים ופטור בדיני אדם.

ג. באיזה אב מדובר – ומה הנפק"מ.
לצמוח מהסוגיא - הסוגיא הראשונה בהכונס - הגמרא והראשונים.

עיין בסוגיא הראשונה בפרק הכונס – למד הדף עם ראשונים(ושו״ע ורמב״ם להכרעת הסוגיא) ונסה לחלקה לשלשת חלקים אלו:
חלק א – נעל בפניה כראוי , פטור וחיוב כתולדה מעשיית המוטל על החייב שמירה
חלק ב – ההבחנה כי ניתן להפטר מדיני האדם אך עדיין להתחייב בדיני שמים.
חלק ג – זיהוי יסוד הגרמא כעקרון מהותי בהבנת דיני הנזיקין.

האם תוכל להגיע להגדרה מתוך הסוגיא מתי האדם יתחייב ומתי לא:

א. עשה את המוטל עליו מצד השמירה.
ב. מתי בכל זאת מתחייב למול שמים? ומדוע(מהו מקור החיוב? מניין נלמד?)?
ג. האם ניתן לאמר שהמושג גרמא הוא הפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים לפי כל המקרים או שמא כל מקרה לגופו?

גמ'. ת"ר: איזהו²³ ²⁴ כראוי, ואיזהו שלא כראוי? דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו כראוי, שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו שלא כראוי. א"ר מני בר פטיש: מאן תנא מועד דסגי ליה בשמירה פחותה? ר"י היא; דתנן: קשרו בעליו במוסירה ונעל לפניו כראוי, ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי ר"מ; ר' יהודה אומר: תם - חייב, מועד - פטור, שנאמר: ולא²⁵ ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה; ר"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין. אפילו תימא ר"מ, שאני שן ורגל, דהתורה מיעטה בשמירתן, דאמר ר' אלעזר, ואמרי לה במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה²⁶ ²⁷ מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל. בור, דכתיב: כי²⁸ יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו - פטור; אש, דכתיב: שלם²⁹ ישלם המבעיר את הבערה, עד דעביד כעין מבעיר; שן, דכתיב: ובער³⁰ בשדה אחר, עד דעביד כעין ובער; רגל, דכתיב: ושלח, עד דעביד כעין ושלח. ותניא: ושלח - זה הרגל, וכן הוא אומר: משלחי³¹ רגל השור והחמור, ובער - זה השן, וכן הוא אומר: כאשר³² יבער הגלל עד תומו; טעמא דעביד כעין ושלח ובער, הא לא עביד - לא. אמר רבה: מתניתין נמי דיקא, דקתני צאן, מכדי בשור קא עסקינן ואתי, ניתני שור, מאי שנא דקתני צאן? לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן, לאו משום דכאן קרן לא כתיבא בה, שן ורגל הוא דכתיב ביה, וקמ"ל דשן ורגל דמועדין הוא, ש"מ.

תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. אמר מר: הפורץ³³ ³⁴ גדר בפני בהמת חבירו. ה"ד? אילימא בכותל בריא, בדיני³⁵ ³⁶ אדם נמי ניחייב! אלא³⁷ ³⁸בכותל רעוע. אמר מר: הכופף¹ ² קמתו של חבירו בפני הדליקה. היכי דמי? אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה, בדיני³ ⁴ אדם נמי נחייב! אלא⁵ ⁶דמטיא ברוח שאינה מצויה. ורב אשי אמר: טמון⁷ ⁸ אתמר, משום דשויה טמון באש. אמר מר: השוכר⁹ ¹⁰ עדי שקר. ה"ד? אילימא לנפשיה, ממונא¹¹ ¹² בעי שלומי, ובדיני אדם נמי ניחייב! אלא¹³ ¹⁴ לחבריה. והיודע¹⁵ ¹⁶ עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, פשיטא, דאורייתא¹⁷ ¹⁸ הוא, אם¹⁹ לא יגיד ונשא עונו! אלא²⁰ ²¹ בחד. ותו ליכא? והאיכא: (סימן, העושה בסם ושליח חבירו נשבר) העושה²² מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: הנותן סם המות בפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: השולח²³ ²⁴ את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: המבעית²⁵ ²⁶ את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: נשברה כדו ברה"ר ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה - ר"מ מחייב בהזיקן, וחכ"א: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים! אין, מיהא איכא טובא, והני אצטריכא ליה, מהו דתימא: בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, מהו דתימא: כיון דלמסתריה קאי מה עביד? בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. הכופף קמתו של חבירו נמי, מהו דתימא: לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר, מהו דתימא: אנא כסויי כסיתיה ניהלך, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. והשוכר עדי שקר נמי, מהו דתימא: לימא דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי, מהו דתימא: מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה הוה מודה? דלמא הוה משתבע לשקרא, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל.

חזרה למשנה הראשונה במסכת -ארבעה אבות נזיקין והסוגיא עליה:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד א- /מתני'/.
ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השוה שבהן - שדרכן להזיק ושמירתן עליך. וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. גמ'. מדקתני אבות - מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן? ...אמר רב פפא: יש מהן כיוצא בהן, ויש מהן לאו כיוצא בהן.....וכי קאמר רב פפא - אתולדה דבור. תולדה דבור מאי ניהו? ....ואי דלא אפקרינהו, אי לשמואל, דאמר כולם מבורו למדנו, היינו בור! ואי לרב, דאמר כולם משורו למדנו, היינו שור! מאי שנא בור? שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך! אלא, תולדה דבור כבור, וכי קאמר רב פפא - אתולדה דמבעה. מאי ניהו? אי לשמואל, דאמר מבעה זו שן, הא אוקימנא תולדה דשן כשן! אי לרב, דאמר מבעה זה אדם, מאי אבות ומאי תולדות אית ביה? וכי תימא, אב - ניעור, תולדה - ישן, והתנן: אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן! אלא, אכיחו וניעו. היכי דמי? אי בהדי דאזלי קמזקי, כחו הוה! אי בתר דנייח, בין לרב בין לשמואל היינו בור! אלא, תולדה דמבעה כמבעה, וכי קאמר רב פפא - אתולדה דאש. תולדה דאש מאי ניהו? אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, היכי דמי? אי בהדי דאזלו קא מזקי, היינו אש! מ"ש אש? דכח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך! אלא, תולדה דאש כאש, וכי קאמר רב פפא - אתולדה דרגל. רגל? הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל! בחצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה. ואמאי קרי לה תולדה דרגל? לשלם מן העלייה. והא מבעיא בעי רבא! דבעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מן העלייה משלם! לרבא מבעיא ליה, לרב פפא פשיטא ליה. לרבא דמבעיא ליה, אמאי קרי לה תולדה דרגל? לפוטרה ברה"ר.

נזקי קרינה - אש או בור המתגלגל?

אש

רמב"ם הלכות נזקי ממון יד,א -
המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה חייב לשלם נזק שלם שנאמר "כי תצא אש... שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שמות כב, ה), והבעירה מאבות נזקים היא.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ג עמוד ב -
תולדה דאש מאי ניהו? אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו - היכי דמי? אי בהדי דאזלו קא מזקי היינו אש, מאי שנא אש - דכח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך

רש"י מסכת בבא קמא דף ג עמוד ב
ברוח מצויה - דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב, אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש שהרי אש נמי הרוח מוליכה.
דכח אחר מעורב בה - והוה ליה לאסוקי אדעתיה.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כט עמוד א -
...אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב ...במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור.

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה טז -
כל תולדות האש הרי הן כאש. כיצד? הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב לשלם נזק שלם שכל אלו וכיוצא בהן תולדות הבערה הן, ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור.

טור חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח, א (שו"ע שם) -
אש הוא אב דכתיב "כי תצא אש ומצאה קוצים".והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתוויש לו דין לפטור בו טמון. כתיב "כי תצא אש" אפי' מעצמה שמדליקו בתוך שלו והולך ודולק בשל חבירו אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו שהוא דבר שאינו ראוי לו חייב לשלם הכל, אלא אם כן הרחיקו כשיעור. אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור. וכמה שיעור הרחקה? הכל לפי הדליקה...[בבא קמא סא ע"ב]

זהירות יתירה בנזקי אש

רי"ף מסכת בבא קמא דף כה עמוד ב -
גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבירו נסליק היזקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב

רמב"ם הלכות נזקי ממון ב, יז-יח -
כלב שנטל את החררה [עוגה אפויה על גבי גחלים ונדבקו בה גחלים] והלך לו לגדיש, אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש ...במה דברים אמורים? בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש. אבל אם לא שמר אשו, בעל האש חייב על שריפת הגדיש.

רמב"ם הלכות נזקי ממון יד, יג -
גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה, הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור.

בור

רמב"ם הלכות נזקי ממון יג, ב-ג -
ב. הבור מאבות נזקים הוא ותולדותיו כמוהו מועדין מתחלתן, וכל המניח תקלה הרי זה תולדת הבור ואם הוזק בה אדם או בהמה משלם זה שהניח התקלה נזק שלם בין שהפקיר התקלה בין שלא הפקירה, ואם הוזקו בה כלים פטור.

ג. כיצד? המניח אבנו או סכינו או משאו או תבנו וקשו וכיוצא בהן ברשות הרבים והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם, וכן אם הניחן ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירן, נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו והוזק בה חייב בעל התקלה, ואם הוזקו כלים בכל אלו או נטנפו פטור.

חידושי הראב"ד בבא קמא ו ע"א -
כל דבר שאין רשות בני אדם להניחו שם והנזק מצוי משם, קרוי תחילת עשייתו לנזק. וזה הוא בור ברשות הרבים, שאין רשות לבני אדם לחפור ברשות הרבים מפני שהוא מקלקלו והנזק מצוי שם בו. וכן אבנו סכינו ומשאו בראש גגו – אין דרך בני אדם להניחן שם בראש גגו מפני שהנזק מצוי משם ואינן מקום הצנעה כלל, וכשהניחם שם ויכול הרוח מצויה להפילם ברשות הרבים, הרי הוא כאילו הניחם בידיים, והרי הוא כחופר בור והנזק מיד מצוי שם.

בור המתגלגל

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ו עמוד א -
אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. היכי דמי? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי היינו אש. מאי שנא אש? דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך. הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך. ואלא בתר דנייחי. ...היינו בור. מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך ושמירתן עליך. הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך

...ולא דמו לבור מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן. אש תוכיח מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק בור תוכיח וחזר הדין. רבא אמר לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה.

רש"י מסכת בבא קמא דף ו עמוד א -
בורו המתגלגל - כגון הניח אבן ברה"ר ובעודה במקומה לא הזיקה וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר והזיקה שם [מניח התקלה חייב מדין אש ברוח מצויה]

תוספות מסכת בבא קמא דף ו עמוד א -
דלענין כדי שלא ילכו כ"כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ...הכא המגלגל בר דעה הוא, תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש והמגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה.

חידושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף ו עמוד א -
וכתבו בתוס'.. דלענין זה חייב להתבונן שלא ילכו כל כך במרוצה שיתיזו ויזיקו, ...עוד פירשו כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל אם גלגלוהו רגלי אדם ולא בעל התקלה כלל, ותדע דאלו נטל אחד גחלת חברו ושרף בה טליתו של חברו או שהשליך בכונה את השור לבורו של חברו היתחייב בעל הגחלת ובעל הבור כלום, זה אין הדעת סובלו. [המגלגל חייב מאחר שעל בני מוטל להיזהר ולהתבונן שלא להתיז בכח]

הרב שמעון שקאפ, שיעורים בבא קמא סימן ד (בסוף) -
בבור ואש שחיובם משום שהכין מזיק בעולם, וכל היזק שנעשה ע"י אדם בכוונה, שהבחירה בידון אןם להזיק או לחדול בכי האי גוונא אין חייב בעל הבואר על עשיית הבור או האש, [אבל בשן ורגל שחייב על מה שממונו מזיק אז גם אם הושיט לה אדם בכוונה הרי אכלה והזיקה], ... דרק לעניו היזק הנעשה ע"י הטבע חשבינן שהבור והאש כשותף בהיזק, אבל לא לענין היזק הנעשה ע"י בחירה של בן אדם בן דיעה.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיא, ג, ו
ג. אם הניחם בר"ה, ולא הזיקו במקומם, אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה, אם הזיקו דרך הלוכן על ידי רגלי אדם חייב המגלגל הכל, שהוא פושע בהיזק זה, ובעל התקלה פטור.
ו. אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו, הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל.

חלק ב - מבט הרוחב במשנה – במסכת כולה והשוואת פרק א משנה א ופרק ו משנה א.

'מבט על' ברמת בהמסכת – עיין במסכת בבא קמא האם מדובר בתחום ממוני או בתחום איסורי? (6 פרקי נזק, לא תגנוב , לא תחבול, לא תגזול). מהו היחס בין לאו איסורי לבין תשלום ממון – האם יש סתירה ביניהם?(עובר על לאו ומשלם? לוקה ומשלם?!
השוואה בין פרק א לפרק שישי – מהו העקרון המחייב אדם בנזק לאור פרק א?(בעלות\אחריות \ אשמה? – האם רלוונטי אם "הייתי בסדר"?) מנגד מהו עקרון החיוב בפרק שישי- האם "הייתי בסדר"\אשם משפיע על ההכרעה? מהי משמעות של נזק עקיף ישיר?( מקרים שיכונו גרמא וגרמי), מהיכן צמח היסוד - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים? (האם לא נכון שרק החייב בדיני השמים ייתחייב בדיני האדם?) .
עיין בפרק עצמו – האם יש יחס בין ניזק למזיק ברמת האחריות על הנזק? מהי משמעות החיוב בדיני שמים ומתי יחול? מה זה אומר על התחום האיסורי של הנזק? האם דיני נזיקין הם דיני בן אדם לחברו או דיני שמים?

חלק ג- מבט אל ראשית הדינים – יסודו של הנזק פרשיה ממונית בתורה או שמא ישנו איסור להזיק הנלמד "בין השורות".

עיין בפרשיות התורה – האם יש איסור להזיק?

פרשת משפטים -
(כ) וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם: ...(כג) וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:...(כח) וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי: (כט) וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת: (ל) אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:(לא) אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:(לב) אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס

(לג) וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר ...(לה) וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ ..(לו) א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס(לז) כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה

מדעות הראשונים בדבר המקור לאיסור להזיק:

רמב"ם - מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק ואפילו לגרום הנזק אסור(נזקי ממון ה,א)

רמב"ן – יסודות ואלה המשפטים תבועים באיסורי התורה בעשרת הדיברות המבהירים כי מה שאינו שלך אסור לך(לגנוב\לגזול\לחמוד):

רמב"ן פרשת משפטים -
(א) טעם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - כי רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ יט), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו) כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות:

פירוש רבינו יונה על אבות פרק א - משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע - בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ שהתורה בפירושה ניתנה שאם לא כן אי אפשר למדע ביה שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אף על פי שלא נכתבו

ברכת שמואל ורבו ר' חיים – המקור ולא ישמרנו (לב החידוש של פרק הכונס!!):

ברכת שמואל המבואר – בבא קמא ב סימן ב:'

בענין ספק איסורא בנזקין - א) בדף ב׳ עמוד ב': "הני מילי בתלושה, אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא" [לשון הגמרא: "תנו רבנן: "כי יגח, אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו'". ואומר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח". מאי ואומר [למה נצרך להביא עוד פסוק]? …

... והקשה הרשב"א דאדרבא אימא [אמור] כולה תמה היא ?..ותירץ, דבנזקין אזלינן [הולכים אנו] בספק לחומרא כאיסורין [בממונות הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומספק נשאר הממון בידי המחזיק בו ואין התובע מוציא ממנו...

ובהציעי דברי לפני מורי ורבי זיע"א [הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק] אמר שהוא אומר דדין דולא ישמרנו הוי איסורא, ביאור הדברים, דלא נאמר דוקא לעניין חיוב ממון אלא גם לעניין שיחשב מזיק ורשע כלפי שמיא, והביא ראיה לזה מדין חיוב כופר [אם שורו הרג איש, הוא חייב לשלם כופר. כופר אינו דמי נזק, אלא הבעלים של שור שהרג אדם בעצם חייב בעצמו מיתה, כאילו הרג הוא, והכופר מכפר עליו מחיוב המיתה], דהרי הוא גם כן חיוב דולא ישמרנו והוא נאמר לעניין עונש בידי שמיים דנענש על רציחת שורו דהא כופרא כפרה, והכא נמי [וכאן גם] דין דולא ישמרנו דנזקין גם כן נאמר לעניין עונש בידי שמים.

הרי כדברנו דגם ה"ולא ישמרנו" גם כן נאמר לענין עונש בידי שמיים ועל כן אף דפטור אטמון [על טמון] מכל מקום אסור ונענש בידי שמים. ואף דבתחילת דברי לא הבנתי כל כך, על כל זאת כתבתי בתחילה כסברת מורי ורבי ששמעתי אחר כך מפיו.

[רבינו כאן הולך לפי מה שייסד לעיל בסימן א', שדין "ולא ישמרנו" או "דין ממונו", הכוונה שהתורה ייחסה את מעשה ממונו אליו וכאילו הוא עשהו בגופו. שמה ששורו נגח החשיבה התורה שנגח הוא בגופו. והפרשה של נזקי ממון זה עיקר הדין שחידשה.

כאן חוקר האם מה שהתורה ייחסה להחשיב שעשה הוא עצמו, נאמר רק לגבי חיובי ממון, שלגבי דין חיוב ממון אמרה תורה שנגיחת שורו מחשיבים שנגח הוא בגופו. ומחדש שגם לעניין רציחה יש ייחוס מעשה שורו אליו. שאמנם אין דינו כרוצח בגופו, אבל צריך לשלם כופר לפדות עצמו מחיוב מיתה על רציחת שורו. וזה עניין של איסור בלבד ואינו שייך לדיני ממונות. ואם כן גם לגבי האיסור להזיק וחיובים שבידי שמיים נאמר מה שהתורה ייחסה את מעשה שורו כאילו הוא עשה. עדיין בזה בלבד אין בו ליישב דברי הרשב"א, כיוון שגם אם הזיק בידיים בגופו ממש, באופן שיש ספק בדין אם חייב לשלם, מספק אינו משלם. שאף על פי שוודאי יש כאן ספק איסור תורה שאסור להזיק, עדיין תחילת השאלה היא על ממון אם ישלם או לא, ובדיני ממונות אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. והאיסור תלוי בדיני הממונות, ומכיוון שהכלל בדיני ממונות שמספק אינו משלם, ועשה כדיני הממונות, בוודאי אינו עובר על איסור].

חלק ד - חקירת האחרונים – עולם העיון בעבר ובהווה

א. היסוד המחייב בנזיקין – בעלות\ אחריות\ חובת שמירה\ אשמה וכו' – מהו היסוד המחייב בנזקי ממון.

שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן עא -
בגדר חיוב נזיקין - ב"ה, קרית צאנז, כ"ג סיון תשכ"ט - קבלתי ספרו במועדו אך לגודל טירדותי לא יכולתי לעיין בו עד עתה שג"כ רק הצצתי בו בפתחי ספרו בדף הראשון, ולאות הוקרה לכבוד תוה"ק ולומדיה אבוא במילין זעירין במה שעלתה במחשבתי בזה כרגע.

א) באמת לא הבנתי כלל החקירה שהביא בנוגע לחיוב נזיקין, האם זה מצד שהתורה הטילה דין שמירה על הבעלים, או דהבעלים מחוייבים לשלם כשממונם הזיק, ושמירה הוא רק פטור שפטרה תורה לבעלים משום אונס כיון ששמרו כראוי. והביא מלשון הרמב"ם פ"א מנזקי ממון ה"א הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק, עכתו"ד. ואנכי לא אדע הנפק"מ בזה דפשיטא דלולי שהאדם אחראי על ממונו לא היה מתחייב, דלמה ישלם האדם עבור ממונו ואיך יתחייב רק בגלל שזה ממונו, וההכרח לומר משום דהאדם אחראי על ממונו, וכלשון הטור חו"מ ריש סי' שפ"ט כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק עיין שם, ולמה לן לשוויי פלוגתא בזה.

ומשנה שלימה היא בריש ב"ק ושמירתן עליך, וכלשון הנמוק"י שם שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך וכו' שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו עיין שם, ומובא גם בתיו"ט שם עיין שם. ובדף ט' ע"ב כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, דלפי שחבתי בשמירתו לכך הכשרתי את נזקו. וזה כוונת הגר"א שם בסי' שפ"ט סק"ב בליקוט, שהיא ברשותו וכו' מתני' ריש ב"ק ושמירתו עליך ושם ט' ב' כל שחבתי וכו' עיין שם, וע"כ דכולהו ס"ל כחדא דמשום דהוא אחראי על ממונו חייבתו תורה.

רמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק א הלכה א -
כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק, שנאמר "כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון" (שמות כא, לה), אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה.

הרב איסר זלמן מלצר, אבן האזל, הלכות נזקי ממון פרק א הלכה א -
מה שתפס הרמב"ם בלשונו "שהוא ברשותו של אדם", ולא כתב: "כל נפש חיה של אדם", נראה דכוונתו משום דלאו דוקא אם הבהמה שלו, אלא דגם אם הבהמה ברשותו חייב בנזקיה. וזהו טעם חיוב השומר דנכנס תחת הבעלים כיון דהבהמה קימא ברשותו, דאף דלא יצאה מרשות הבעלים והבעלים יכולין להקדישה, מכל מקום נקרא גם כן שהוא ברשות השומר והשומר כבעלים דידו כיד הבעלים... ואף דהרמב"ם סיים בדבריו "שהרי ממונם הזיק", על כרחו לא בא לומר דבעינן דווקא ממון שלו, דהא על כל פנים בודאי גם השומר, שאינו ממונו, חייב בנזקין. אלא בא לומר דדיני נזקין אינו דוקא בהזיק בגופו אלא דגם אם הזיק בממונו חייב, וממונו נקרא מי שהוא בעלים על המזיק בין שהוא שלו בין שהוא ברשותו אף שאינו שלו. ולכן התחיל בדבריו "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם" וכמו שכתבתי.

...והנה ידועה החקירה אם חיוב נזקין הוא מצד שהתורה הטילה דין שמירה על הבעלים ומחוייבים בעד חסרון שמירתם, או דהבעלים מחוייבים לשלם כשממונם הזיק, ושמירה היא פטור שפטרה התורה להבעלים משום אונס כיון ששמרו כראוי. והנה מלשון הרמב"ם שכתב "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים לשלם, שהרי ממונם הזיק", משמע דזהו עיקר טעם לחיוב תשלומין, ולא דבשביל זה מחוייב בשמירה.

הסבר את הלימוד של הרמב"ם מהפסוק.

אילו היה כתוב ברמב"ם "כל נפש חיה שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם" – מה הייתה משמעות הדברים במקרה כזה? מה ניתן ללמוד מהמילים שהוסיף הרמב"ם: "שהיא ברשותו של אדם... שהרי ממונם הזיק"?

הרב שמעון שקופ, חידושים למסכת בבא קמא, סימן א :
יש לדון אם הסיבה המחייבת בכל אלה היא הפשיעה, מה שלא שמר את המזיק, שנאמר שעל זה לחוד חייבתו תורה, ורק הטעם למה מוטל עליו השמירה יותר מעל אחרים הוא משום שהוא ממונו; או משום שהוא עשה והכין את המזיק, דלפי זה היתה סיבת חיוב נזיקין שלא מחמת כריית הבור אלא בתולדה, דע"י פתיחת או כריית הבור חייבתו התורה בשמירה וממילא חייב אחר כך על פשיעתו שלא השלים השמירה.

...מוכרח הענין דסיבה המחייבת בזה הוא מה שממונו מזיק, דכמו שחייבה תורה על גופו, כמו כן חייבה על מה שממונו מזיק, וכן בבור חייבתו תורה על מה שהמזיק שלו הזיק. ומה שהבור שלו – זה בא לו על ידי כרייה ופתיחה, היינו שהוא הכין את המזיק ועל ידי זה נקרא בעלים עליה. כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים, שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר וזכות, כמו כן קראה התורה לאיש המכין תקלה בשם 'בעל הבור' ו'בעל האש', וחייבה בנזיקין את בעל המזיק... נלענ"ד דעיקר הסיבה המחייבת בנזקי ממון הוא שחייב על מעשה שורו ובורו, והפשיעה בשמירה הוא רק תנאי המחייב.

מדוע "מוכרח הענין דסיבה המחייבת בזה הוא מה שממונו הזיק"?

הסבר מה הוכיח הרב שקופ מההשוואה בין הגדרת בעל בור או בעל שור ובין מי שממציא מוצר ("זכויות יוצרים").

על פי המשפט המסכם: "נלענ"ד דעיקר הסיבה המחייבת...", הסבר את תשובת הרב שקופ לחקירה שבה הוא פתח את הדיון – האם חיוב התשלום הוא מפני שהרכוש הזיק או מפני שהבעלים לא שמר כראוי על החפץ.

הרב יוסף חביבא, נימוקי יוסף מסכת בבא קמא דף א עמוד א בדפי הרי"ף
ושמירתן עליך – שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך, או שנמסרות לך לשמרן, או שעשית בהם מעשה שחייבך בשמירתן... שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרינא לנטורינהו כדחזו ופשע בהן שומר, דהשני חייב והראשון פטור, ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו והזיקו, דפטור.

לפי הנימוקי יוסף החיוב של בעל רכוש לשלם הוא בשל החובה המוטלת עליו לשמור. כתוב עוד שני מצבים שבהם אדם שאינו בעל הרכוש חייב לשמור על הרכוש.

כתוב שני מצבים בהם שומר יהיה פטור, ונמק מדוע.

ציין את מחלוקת הרמב"ם והנימוקי יוסף בשאלה מדוע מי שאחראי על רכוש יהיה חייב כשהרכוש הזיק.

ב. גרמא וגרמי – היחס ביניהם והתובנות העמוקות העולות מכך על יחס האדם לרכושו וממונו ואחריותו הישירה והעקיפה עליו.

גרמא פטור - תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף מח עמוד ב -
נפל לבור והבאיש מימיו - חייב. אמר רבא: לא¹ ² שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה, אבל לאחר נפילה - פטור; מ"ט? הוי שור בור, ומים כלים, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. הניחא לשמואל, דאמר: כל תקלה בור הוא, אלא לרב דאמר: עד דמפקר ליה, מאי איכא למימר? אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש מגופו, אבל הבאיש מריחו - פטור; מאי טעמא? גרמא בעלמא הוא, וגרמא בעלמא לא מיחייב.

(אבות תולדות וגרמא- מלאכת מחשבת בשבת למול נזיקין וסיבת הפטור בגרמא - תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א
לבתה הרוח - כולן פטורין. ת"ר: ליבה¹ ² ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

גרמא פטור - תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף מח עמוד ב
נפל לבור והבאיש מימיו - חייב. אמר רבא: לא¹ ² שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה, אבל לאחר נפילה - פטור; מ"ט? הוי שור בור, ומים כלים, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. הניחא לשמואל, דאמר: כל תקלה בור הוא, אלא לרב דאמר: עד דמפקר ליה, מאי איכא למימר? אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש מגופו, אבל הבאיש מריחו - פטור; מאי טעמא? גרמא בעלמא הוא, וגרמא בעלמא לא מיחייב.

(אבות תולדות וגרמא- מלאכת מחשבת בשבת למול נזיקין וסיבת הפטור בגרמא - תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א
לבתה הרוח - כולן פטורין. ת"ר: ליבה¹ ² ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ק עמוד א -
בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זו ביקור חולים, בה - זו קבורה, את המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין. ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, אמר: מעליא הוא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמכינא. א"ל: כי סמכת עלי מאי למימרא? דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך, והא את הוא דאמרת: רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי, מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה! א"ל: לא, ר' מאיר וסבירא לן כוותיה. הי רבי מאיר? אילימא רבי מאיר, (ד' ל' מ' פ' סימן) דתנן: דן את הדין, זיכה את החייב, חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי וישלם מביתו;

חלק ה - מדיני הגמרא למציאות המשפטית מעשית בימינו –

מבחינה ממונית - משפטית : (בין המשפט הישראלי למשפט התורה).
פסיקה ההלכה - איסור והיתר : (פסיקת האסור והמותר אצל פוסקי ההלכה).

עיין בתרשים המצורף וכן בחוברת של ד"ר הראובני ובמאמר של הרב דניאל כץ.

חלק ו – הפסק המחבר בין הנזק הטכנולוגי לנזק הנפשי:

המבעית חבירו – פטור מדיני אדם אך מהווה סיבה להרחקת מזיק?

חשוקי חמד בבא בתרא דף כו עמוד א
זיקא הוא דקא ממטי לה

מפעל הסמוך לעיר, והרופאים אומרים שהרעלים הנפלטים ממנו מזיקים לתושבים

שאלה. מפעל שהוקם סמוך לעיר, כדי לספק עבודה לתושבי העיר, והרופאים הוציאו דו"ח רפואי, שהמפעל מזיק לתושבים, כיון שהוא מפריש רעלים, ויש להרחיקו מן העיר, ובעלי המפעל מתנגדים, האם אפשר לחייבם להסתלק?

תשובה. נאמר בבבא בתרא דף כו ע"א דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה, הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. ולהלכה פסק השו"ע (חו"מ סימן קנה סעיף לד) מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהם, צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו, כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו, הרי זה חייב להרחיק, כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו ע"י רוח מצוייה, שכל אלו כמי שהזיקו בחיציו הן, ואף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך, אם הוליכה הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהן פטור מלשלם, שהרוח הוא שסייע אותו, עכ"ד.

והקשה הנתיבות (סימן קנה ס"ק יח) שהרי כל ההרחקות המנויות בפרק לא יחפור, כשתדקדק בהם, הרי הם בכלל ד' אבות נזיקין, וא"כ למה פטור מלשלם, והשיב דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא, עכ"ד.

ולכן נראה שבמפעל שאינו מעיקר התשמישים של התושבים, ואף שהתושבים צריכים להתפרנס, מ"מ אפשר להקים את המפעלים רחוק מן העיר, ולכן יש לסלקן מן העיר, כדי שלא יזיקו. ואף שהמפעל אינו מזיק כעת אלא לטווח ארוך, מ"מ כיון שהרופאים אמרו שהוא ברור ובדוק שהוא מזיק, יש לסלקו כיון שכל רגע הוא מזיק את האדם, אלא שכעת הנזק קטן ואינו מורגש, אולם כשהנזק מצטבר בגופו של האדם, אז החולי יראה.

האם מותר להתקין אנטנות סלולאריות על גג בנין כשהשכנים מתנגדים

שאלה. ועד הבית החפץ להתקין על גג הבנין אנטנה סלולארית, ובכך לממן את עלות הוצאות הועד, ובנוסף לכך יקבל כל שכן תשלום חודשי, השכנים בבנינים הסמוכים מתנגדים מאד, וטוענים, א. זה מפחיד, כיון שיש טוענים שהאנטנות גורמות למחלות, ב. מחירי הדירות שלהם ירדו, וזה מזיק להם, האם הם יכולים להתנגד להצבת האנטנה?

תשובה. לכאורה אנטנה הוא חלק מהשימוש של כלל התושבים, ואי אפשר להתקין את האנטנות מחוץ לעיר, ורוב תושבי העיר רוצים בתשמישם, ואולי נאמר למתנגד, על הניזק להרחיק את עצמו, ועוד שהרי האנטנה עוזרת להציל חיים, שאם אדם חש שלא בטוב, אפשר מיד להזעיק אנשי הצלה שיצילוהו.

מ"מ נראה שכל דברי הנתיבות (הנ"ל) אמורים רק כאשר יש נזק בממון, אמרינן ליה על הניזק להרחיק את עצמו, כי האדם יש עליו להשתמש בביתו כמו שהוא צריך, אבל באנטנות שיש בזה סכנת מות, אף שלפעמים אפשר על ידי זה להציל, מ"מ אין מצילין נפש עם נפש אחר, ולכן יכולים כל השכנים להתנגד, ובפרט שהוא מוריד להם את ערך הדירות שהוא נזק ישיר, והוה גירי דיליה.

ובלאו הכי אף שהנזק עוד לא מוכח, מ"מ כיון שהתושבים מפחדים לגור ליד אנטנה, גם הצלת אנשים מפחד הוא דבר גדול, וכמו שאמר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל כאשר משרת אלישע ראה את מחנה ארם פחד, כמו שכתוב בפסוק (מלכים ב, ו טו - יז) 'וישכם משרת איש האלקים לקום, ויצא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב, ויאמר נערו אליו אהה אדני איכה נעשה. ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אותם. ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו, ויראה ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבת אלישע'. והקשה הגר"ח לא היה צריך אלישע לעשות נס גדול כזה? ותירץ, שפחד לפעמים גובל בסכנת נפשות, ולכן כדי להרגיע אותו היה צריך לבקש נס כזה. וגם בעניננו גם אם האנטנה אינה מזיקה, כיון שאנשים מפחדים ממנה, זה גופא מזיק, ולכן יכולים התושבים לדרוש מהבנין הסמוך שלא יזיקו את גופם, ויסירו את האנטנה.

לסיום – נקודות למחשבה שנעסוק בהמשך:

1. נסה לחשוב על נזק הקרינה מהיכן תוכל לשאוב התייחסות לנזק זה מידע כללי ביהדות?

א. ההשוואה בין אבות שבת ונזק. ב. ההשוואה בין גרמא בשבת לנזק.

2. מתוך דיני הנזק – א. בנזקי שכנים יש עיסוק בנזק ראיה, נזקי עשן(קוטרא), ריח רע, בית הכיסא – האם הרחקת נזק ותשלומי נזק הינן נושאים זהים? ייתכן שנחייב הרחקה אך לא תשלום?

ב. נזק שאינו ניכר(שייך באיסור שחל על חפץ ומפסיד את האדם האם ניתן להרחיבו לנזק גוף ממשי אך שאינו ניכר?).

ג. נזק מצטבר – כיצד נכון לבחון שאלה זו לאור המקורות – נזק זניח אינו מחייב – מה קורה כשהינו מצטבר.

'המבעית את חברו' – פטור מדיני האדם

אל החיוב\הפטור על נזק נפשי לפי התורה

עיון והעמקה, הרחבה וחזרה אל ראשית הדינים, חיבור אל המציאות בעולם הפסיקה ועולם המשפט והדין בימינו

הקדמה:
בעולמנו תחום הנפש הלך וצבר תאוצה, המודעות לפגעים ונזקים נפשיים, הצורך בטיפול, ופיתוח כלי טיפול שונים. לכאורה עולם הנזק הנפשי בימינו הינו דבר פשוט וברור לכל, אמנם קשה לאומדו ולדייקו אך במצבים קיצון אין ספק כי הנזקים הינם חריפים ומשליכים על כל מרחבי החיים של הנפגע, כמו כן ניתן לאמוד חלק מהם בעלויות והוצאות לטיפול בנזקים גם אם לא ניתן לאמוד את הנזק עצמו בכסף.

הסוגיא הראשונה בפרק הכונס בוחנת את עולם הנזק וחיוב האדם בשני עולמות מחד החוב הממוני לאדם מאידך החוב למול שמים. לגבי החוב הממוני לאדם נראה שמרכז הכובד של פתיחת פרק הכונס הינו "ולא ישמרנו בעליו" כשהאדם שמר לא יתחייב! לכאורה המדד הוא אשמה – אם כן מדוע המבעית חברו לא חייב בדיני האדם הרי הוא גורם את הדבר באופן ישיר ולכאורה אשם בנזק!!

לאור הנלמד בשבוע שעבר ביחס בין דין גרמא לגרמי ניתן לאמר שעלינו לבחון האם הנזק נעשה על ידי האדם עצמו וכן האם ישיר או עקיף(עיין מטה הגמרא בקידושין ) וכן האם מגיע בעיתוי מיידי – בזמן ביצוע הנזק. לכאורה במצב בו מכלול דברים אלו יתחבר האדם יתחייב לכל הדעות(מח' מהתורה או מדרבנן) אולם בגמרא לא ברור האם זהו העניין או שמא מהותית נזק נפשי אינו נחשב ונכלל כנזק.

ביחידה זו נשתמש בארבעת מבטי הלימוד שלנו בכדי לברר שאלות עצומות אלו שהינם בעלות משקל עצום בכל מרחב הטראומה, פגיעות נפשיות לגווניהם, התעללות נפשית, אשפוזים בכפייה, וכו' תחום נרחב מאד.

מבנה הלימוד:

חלק א – עיון בסוגיא עצמה.

1. לימוד הסוגיא והמסקנה לגבי המקרים השונים שפטור או חייב בדיני שמים – החידוש הינו שבארבעת המקרים המנויים בברייתא לא פשוט שחייב בדיני שמים.

המסקנה – המבעית ברור שחייב בדיני שמים!!
זאת אומרת ישנו איסור וממילא חובה –

עיין שבוע הלימוד הראשון מבט אל ראשית הדינים :

א. הנזק כיוצא מתוך איסורי התורה(איסור תורה ולא רק חובת תשלום ממון).

וכן בסוף חלק זה ב. יסודי תשלומי שבת בושת וצער ומקורם בתורה.

2 . המבעית- האם נזק נפשי אינו נזק? - דיוק בגמרא וראשונים.

האם המבעית פטור כי הינו נזק נפשי(ובנזק נפשי פטור) או שמא כי הינו נזק עקיף\גרמא\היה לאדם לא להתפחד – עיין קידושין.
נפסק בשו"ע - המבעית- ואפילו חלה חולי ממשי(נחשב נזק? או לפחות נאמד בממון – ריפוי) אם כן איך פטור?

3 . בהיזק משלמים 4\5 דברים(עיין דיני חובל) - שלשת מרכיבי התשלום הינם ריפוי בושת וצער.

מדוע שנזק נפשי לא יחשב נזק אם אנו מחייבים תשלום בעת נזק על דברים שאינם "גופניים" כמו בושת וצער?
האם יש להבדיל בין נזק פיזי שמתווסף לו נזק נפשי לנזק שהינו נפשי גרידא?

א. סוגיית המבעית חבירו:

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ו הלכה טז -
המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים צווח באזנו וחירשו פטור אחזו באזנו וחירשו חייב המבעית בהמת חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נו עמוד א -
והאיכא: המבעית¹ ² את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: נשברה כדו ברה"ר ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה - ר"מ מחייב בהזיקן, וחכ"א: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים! אין, מיהא איכא טובא, והני אצטריכא ליה, מהו דתימא: בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, מהו דתימא: כיון דלמסתריה קאי מה עביד? בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. הכופף קמתו של חבירו נמי, מהו דתימא: לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר, מהו דתימא: אנא כסויי כסיתיה ניהלך, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. והשוכר עדי שקר נמי, מהו דתימא: לימא דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי, מהו דתימא: מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה הוה מודה? דלמא הוה משתבע לשקרא, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כד עמוד ב -
ת"ר: הכהו¹ ² על עינו וסמאה, על אזנו - וחרשה, עבד יוצא בהן לחירות; נגד³ ⁴ עינו - ואינו רואה, כנגד אזנו - ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שמן לרב אשי: למימרא, דקלא לאו כלום הוא, והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול⁵ ⁶ ⁷ שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם! ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס⁸ ⁹ ¹⁰ שצנף, וחמור שנער, ושברו כלים בתוך הבית - משלמים חצי נזק! א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה; כדתניא: המבעית¹¹ ¹² ¹³ את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד? תקע¹⁴ ¹⁵ ¹⁶ באזנו וחרשו - פטור, אחזהו ותקע באזנו וחרשו - חייב. ת"ר: הכהו¹⁷ ¹⁸ על עינו וכהתה, על שינו - ונדדה, אם יכול להשתמש בהן עכשיו - אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך: הרי¹⁹ ²⁰ שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה, אם יכול להשתמש בהן כבר - עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - אין עבד יוצא בהן לחירות.

מהו העקרון המנחה להגדרת הפטור מדיני אדם לרש"י ולתוס'? מהי הנפק"מ ביניהם?

רש"י מסכת קידושין דף כד עמוד ב -
שאני אדם דבר דעת הוא - האי ניזק וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום.

תוספות מסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב -
זאת אומרת גרמא בנזקין אסור - ומעיקרא ס"ד כי היכי דמעיקרא פטור ה"נ דמותר הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור ובפרק הפרה (שם דף מז:) הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' וקאמר בגמרא דאם אכלה והוזקה פטור ונתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור (שם) ושולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן (שם נט:) ופורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה ועושה מלאכה במי חטאת (שם נה: נו.) וליבה וליבתו הרוח דפטור בכל הנך כדאמר בפרק הכונס (שם דף נט:) ומבעית חבירו דהוי נמי גרמא כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ובכיצד הרגל (ב"ק דף כג:) שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז: ושם) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לר"מ אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו וחילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה"ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.

רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת בבא קמא (לפי דפי הרי"ף) גמרא דף כד עמוד א -
[בבא - קמא נו /א] המבעית את חברו, כלומר תקע לו פתאום ובעתו דלא עבד ליה מעשה בגופו ולא אחזו בידים.

ר' חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) מסכת קידושין דף כה עמוד א -
ת"ר הכהו על עינו וגו' כנגד עינו. פירוש שהכה בכותל והבעיתו בקול וירד מים לעינו ונסתמה או כנגד אזנו ונתחרש בקול, אין עבד יוצא בהן לחירות. והאי דקאמר מאי טעמא, דברי רבינו יצחק, אבל בגמרא מקשינן ואמרינן למימרא דקלא ולא כלום הוא והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית [ותקע בו] ושברו. פירוש בקול. משלם נזק שלם. ואמר רב יוסף סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלמין חצי נזק. אלמא חיישינן לקלא. ומהדר תלמודא ואמר שאני התם דאדם בר דעה הוא. פירוש והואיל וזה העבד בר דעת היה לו ליתן לבו על פחד קול הבא פתאום, והואיל ולא נתן זה על לבו נמצא דאיהו מיבעית לנפשיה, ומשום האי טעמא אמרינן בברייתא המבעית את חבירו, פירוש וניזק: פטור מדיני אדם ואינו חייב לשלם. דגרמא כי האי גונא בנזקין פטור. והוה ליה למיקם אנפשיה ולא [ל]מיבעית: וחייב בדיני שמים. פירוש והקב"ה נפרע ממנו על שהבעית חבירו. לפיכך אם תפס בחבירו ותקע באזנו שעשה מעשה בידים חייב. והאי דאמר רמי בר יחזקאל בגמרא חייב נזק שלם אינה הלכה, אלא אם יש בכלי זרעונים והכניס ראשו ואכל הבזרוני ותקע בכלי ושברו בקול חייב על הבזרוני שאכלם נזק שלם ועל הכלי חצי נזק צרורות דמשלם מן העלייה, דהואיל ויש בכלי בזרוני מנהגו שיכניס ראשו לאכול וכשמכניס ראשו יתקע, ואינו משונה. אבל אין בכלי בזרוני והכניס ראשו וצעק, משונה הוא וחייב חצי נזק קנסא ואינו משלם אלא מגופו. וכן סוס שצנף חייב חצי נזק צרורות, דמנהגו שיצעק ולא שינה בצעקתו:

בית הבחירה (מאירי) מסכת בבא קמא דף צא עמוד א -
המבעית את חברו ונבעת לקולו עד שנתקלקל מחמת הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור הא אם אחזו ותקע בו וחרשו חייב ולענין בשת מיהא אף בלא אחיזה חייב לדעתי כמו שבארתי במשנה:

ב. דין חמשת תשלומי הנזק – דגש על ה'בושת':

משנה מסכת בבא קמא פרק ח משנה א - החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובבשת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה צער כואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך רפוי הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר (דברים כ"ה) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פו עמוד ב -
מתני'. המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן - חייב, וישן שבייש - פטור. נפל מן הגג והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור על הבושת, עד שיהא מתכוין.

גמ'. ת"ר: ביישו ערום - חייב, ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש; ביישו בבית המרחץ - חייב, ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק. אמר מר: ביישו ערום - חייב. ערום בר בושת הוא? אמר רב פפא: מאי ערום? דאתא זיקא כרכינהו למאניה, ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה. ביישו בבית המרחץ - חייב. בית המרחץ בר בושת הוא? אמר רב פפא: שביישו על גב הנהר. בעי ר' אבא בר ממל: ביישו ישן ומת, מהו? מאי קמבעיא ליה? אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא הוא, והא מית ליה ולית ליה כיסופא, או דלמא משום זילותא הוא, והא אוזליה? ת"ש, ר"מ אומר: חרש וקטן יש להן בושת, שוטה אין לו בושת; אא"ב משום זילותא, היינו דקתני קטן, אלא אי אמרת משום כיסופא, קטן בר בושת הוא? אלא מאי? משום זילותא, אפילו שוטה נמי! אמרי: שוטה - אין לך בושת גדולה מזו. מכל מקום ניפשוט מינה דמשום זילותא הוא, דאי משום כיסופא, קטן בר כיסופא הוא? כדאמר רב פפא: דמיכלמו ליה ומיכלם, הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם. רב פפא אמר, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא דידיה הוא, והוא מיית ליה, או דלמא משום בושת משפחה? תא שמע: חרש וקטן יש לו בושת, שוטה אין לו בושת; אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה, היינו דקתני קטן, אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה, קטן בר בושת הוא? אלא מאי? משום בושת דבני משפחה, אפי' שוטה נמי! שוטה - אין לך בושת גדולה מזו. מ"מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה, דאי משום כיסופא, קטן בר כיסופא הוא? אמר רב פפא: אין, דמיכלמו ליה ומיכלם; והתניא, ר' אומר: חרש יש לו בושת, שוטה אין לו בושת, קטן - פעמים יש לו, פעמים אין לו, הא דמיכלמו ליה ומיכלם, הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם. המבייש את הסומא וכו'. מתניתין דלא כר' יהודה; דתניא, ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכך היה ר' יהודה פוטר מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד. מ"ט דר' יהודה? גמר עיניך עיניך מעדים זוממין, מה התם סומין לא, אף הכא סומין לא. מחייבי גליות, דתניא: בלא ראות - פרט לסומא, דברי ר' יהודה; ר' מאיר אומר: לרבות את הסומא.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד א -
רקק והגיע בו הרוק, והעביר כו'. אמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל¹ ² בבגדו - לא. וניהוי כי בייש בדברים! אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין, זאת אומרת: ביישו³ ⁴בדברים פטור מכלום.

4 . מבט עיוני -שיטות בעולם העיון - חזרה לחקירות העיון :

היסוד המחייב בנזק – עיין שבוע ראשון.
מזיק או ניזק .
גרמא וגרמי- עיין שבוע קודם.
בין דין שמים לדיני אדם – שבועיים אחרונים.

בין בושת גוף לבושת דברים – בין אחד באוזנו ללא אחז(בתוקע באוזן חברו)?

הרב זווין – אינ' תלמודית ג ערך בושת: -
אינו חייב על בושת עד שיבייש את גופו של המבויש, ולפיכך רקק והגיע בו הרוק חייב²⁷, אבל הגיע הרוק בבגדו פטור²⁸, שאין לו זלזול בביוש בגדו²⁹, ויש מהראשונים שפירש שבעל הבגד יש לו זלזול מביוש בגדו, אלא שמכיון שהבגד עצמו לא שייך בו בושת, אינו חייב על זלזול בעל הבגד³⁰. יש מהראשונים שכתבו שהדין נלמד מהכתוב: והחזיקה במבושיו, שמשמעו על בושת גופו דוקא³¹, היינו שיעשה מעשה בגופו³², ויש מהראשונים שסוברים שלא אמרו שהרוקק בבגדו פטור, אלא כשאין בעל הבגד לבוש בשעת מעשה בהבגד, אבל היה לבוש בו והגיע הרוק בבגדו חייב³³.

אף המביישו בדברים פטור³⁴, מאותו הטעם שפטור הרוקק בבגדו³⁵, שלא עשה מעשה בגופו³⁶, אלא שבתורת קנס חייבוהו חכמים³⁷. בייש לאדם אחד שעל ידי זה מתבייש אדם אחר, כיון שלא בייש בו בגופו, פטור, כגון שבייש עני בן טובים, שכל בני המשפחה מתביישים³⁸, שהיה להם לשמרו³⁹. בירושלמי יש מהאמוראים שסובר ששמים לקרובי המתבייש את בושתם⁴⁰. אשתו כגופו, ולכן סובר ר' יהודה בן בתירה שיש לבעל חלק בבושת אשתו⁴¹.

מטעם זה שאין בושת אלא כשעשה מעשה בגופו יש מהאחרונים שסוברים שקנס שעושים בשידוכים למי שחוזר בו, שכתבו ראשונים שאין בו משום אסמכתא*, שבדין הוא שיתחייב החוזר בו מדין בושת שבייש את חברו⁴², אין כוונתם לבושת גמורה, שהרי לא עשה מעשה בגופו של המתבייש, והרי זה כרקק בבגדו או כביישו בדברים, ואם לא עשו קנין פטור מהקנס, ואין החיוב אלא משום הקנין, והבושת מועילה רק לסלק את האסמכתא⁴³. עונשים וקנסות בבושת. אף על פי שהמבייש בדברים פטור מצד הדין²³⁵, מכל מקום יש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו²³⁶, ונהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לבעלי הלשון ולקנוס לפי המבייש והמתבייש²³⁷. ויש אומרים שמנדים על בושת דברים עד שיפייס את המבוייש²³⁸, ומסתבר שיותר יש בושת בדברים מבושת של חבלה, שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חברו²³⁹. ויש בבושת דברים גם משום איסור של אונאת-דברים*, ולכן יש אומרים שמלקים את המבייש בדברים²⁴⁰, מכת מרדות מדרבנן²⁴¹, שעבר על לאו של אונאת דברים²⁴², או שעבר על לאו של לא תרצח, שמלבין פני חברו הוא מעין שפיכות דמים²⁴³. וכן הרוקק בפני האשה²⁴⁴, שבחו"ל אין גובים את הקנס של ארבע מאות זוז, מנדים את הרוקק עד שיפייס את האשה או בעלה בממון או בדברים²⁴⁵, ויש אומרים שגם מלקים אותו בחו"ל²⁴⁶, ויש חולקים וסוברים שאין דין מלקות אלא על הוצאת שם רע²⁴⁷.

5 . מבט הרוחב בש"ס – מהמבעית ליחס לנזק נפשי :

היחס לנפש האדם במרחב הדיני הלכתי- נוגע בפקו"נ? - לדוגמא - יולדת ואחזו בולמוס אפילו למול דאורייתא.

פחד וביעתותא בש"ס במרחב רפואי:

א. הפחידוה ברמ"ת.

ב. ביעתותא בגוף קשה.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כ עמוד ב - והם אומרים: הוציאוה וכו'. מ"ט? דדילמא מתה. למימרא, דמת אסור במחנה לויה, והתניא: טמא¹ ² מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו - אלא אפילו³ ⁴ מת עצמו, שנאמר: ויקח⁵משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו! אמר אביי: שמא⁶ תפרוס נדה. למימרא, דבעיתותא מרפיא? אין, דכתיב: ותתחלחל⁷ המלכה מאד, ואמר רב: שפירסה נדה. והא אנן תנן: חרדה מסלקת דמים! פחדא צמית, ביעתותא מרפיא.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א -הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה - ברזל מחתכו, ברזל קשה - אור מפעפעו, אור קשה - מים מכבין אותו, מים קשים - עבים סובלים אותן, עבים קשים - רוח מפזרתן, רוח קשה - גוף סובלו, גוף קשה - פחד שוברו, פחד קשה - יין מפיגו, יין קשה - שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם - [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב: וצדקה¹ תציל ממות.

תלמוד בבלי מסכת נדה דף עא עמוד א - בית שמאי אומרים [וכו']: מאי טעמייהו דבית שמאי? אי נימא משום דכתיב ותתחלחל¹ המלכה ואמר רב: מלמד שפרסה נדה, הכא נמי - אגב ביעתותא דמלאכא דמותא חזיא, והאנן תנן: שחרדה מסלקת את הדמים! הא לא קשיא, פחדא - צמית, ביעתותא - מרפיא. אלא, הא דתנן, ב"ש אומרים: כל האנשים מתים זבין, וב"ה אומרים: אין זב אלא מי שמת זב. אקרי כאן מבשרו - ולא מחמת אונסו! אלא, טעמא דב"ש כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים.

פחד כשיקול מובהק בתחום הנפשי - מאבד עצמו לדעת.

מסכת שמחות:
הלכה א - המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נשלחה הוי נשלה, אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו, וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו.

הלכה ב - איזהו מאבד את עצמו בדעת, לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, ולא לראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות, וראוהו שעלה לראש האילן ונפל ומת, או לראש הגג ונפל ומת, הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת, וכל המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין בו בכל דבר.

הלכה ג - מצאוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף, הרי הוא בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת, וכל המאבד עצמו שלא לדעת אין מונעין הימנו כל דבר.

הלכה ד - ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.

הלכה ה - ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ומיכן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

אבל רבתי פרק ג:

הלכה ד - דתנן במסכת שמחות הספיקות אוננים ומתאבלים עליהם.

הלכה ה - המאבד עצמו לדעת שאמר אעלה לגג וראוהו מיד שהלך דרך כעס או בשעה שמיצר נפל ומת אין מתאבלין עליו ולא מספידין אבל עומדין עליו בשורה ואומ' ברכת אבלים וכל דבר שהוא נכבוד לחיים, אבל ראוה חנוק באילן או הרוג בספו אינו בחזקת מאובד לדעת ומתאבלין עליו. בנו ואחיו מן

רבינו ירוחם נתיב כח חלק ב: -
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ....ואם היה קטן והפחידו אותו להכותו כדרך שמפחידין לתינוקות ואבד עצמו אין מונעין ממנו כל דבר כל זה באבל רבתי וכתב הרמב"ן וכן גדול שמאבד עצמו לדעת מחמת אונס שמפחידין אותו אין מונעין ממנו כל דבר כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו לדעת והיה אבוד ומותר לו כדאיתא בבראשי' רבה על פסוק ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול אפי' נרדף כשאול תלמוד לומר אך לפי' לא היה שאול בכלל מאבד עצמו וכן נענשו כשלא הספידוהו כראוי וכהלכה כדאי' ביבמות ע"כ.

6. חזרה אל סוגיית המבעית ושאלת הנזק הנפשי:

האם העניין הוא פטור מנזק נפשי או יכולתו של האדם למנוע זאת/גרמא לא ישיר וכו'

7. מבט אל עולם הפסיקה ועולם המשפט הישראלי והרבני :

פסיקה:

א. יחס הלכתי למצב נפשי – נושא נרחב.

ב. האיסור לפגיעה נפשית חריף ברור ומובהק.

נזק נפשי בעולם בית הדין הרבני –

א. דיני בושת + ההבנה כי נזק נפשי יכול להיות גדול מפיזי אך לא ברור שיש לו תשלום ממוני + יכולת ב"ד למגדר מילתא .

ב. האם כל נזק נפשי והקשר בין הפגיעות השונות זהה? – מה יהיה הדין בנזק מוכח ישיר ומיידי?

נזק נפשי במשפט הישראלי ובשימוש במשפט העברי\ תורני אליו:

קובץ הנזק הנפשי - בבית הדין הרבני ובמשפט הישראלי ונוכחות המשפט התורני בתוכו

פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד קמט - ז. במכתב לשכת הרווחה מיום 3/5/07 הודע לביה"ד שהסדרי הראיה שאושרו על ידי ביה"ד לא מקוימים על ידי האב. והאם לא רואה את בנה ובתה, עוד באותו יום הוציא ביה"ד החלטה נוספת שז"ל:

הילדים ישהו אחת לשבועיים עם אמם. האם תקחם מביה"ס ביום ו' עם תום הלימודים, ותחזירם לאב במוצ"ש בשעה 20.00.

הסדרי ראיה אלו יחלו החל מסוף השבוע הקרוב 4.5.2007 ו - 5.5.2007.

במידה והסדרי הראיה של סוף השבוע הנוכחי 4.5.2007 ו5.5.2007 לא יתממשו, על הילדים לשהות עם האם בסוף השבוע הבא 11.5.07 ו - 12.5.07 ולאחר מכן כל שבועיים.

ביה"ד מורה לאב לעמוד בקיום הסדרי ראיה אלו. באם לא יתקיימו הסדרי הראיה באשמתו של האב ישקול ביה"ד לקונסו בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט.

ביה"ד קובע שהאב לא יופיע בביה"ס ביום ו' בעת שהאם מגיעה לקחת את הילדים. כמו כן אסור לאב להתקרב למקום מגורי האם בעת שמתקיימים הסדרי הראיה".

ח. מבקשות שהוגשו לביה"ד על ידי הצדדים עולה שהאב ממשיך להערים קשיים על קיום הסדרי הראיה שקבע ביה"ד והסדרי הראיה לא מקוימים ככתבם וכלשונם. הסדרי הראיה בין ג' לאמו לא מקוימים כלל, והסדרי הראיה בין האם לא' מתקיימים, אך מתקיימים רק אחר מאמצים רבים. התרשמות ביה"ד מהחומר שהוצג בפניו היא שהאב ודאי לא עוזר לקיום הסדרי הראיה, ויש להניח שהחששות שהועלו על ידי המומחים לגבי התנהגות האב, בין במעשיו ובין בחוסר מאמצים, גורמים להחרפת הניתוק ההורי בין האם לג' ועלולים לגרום גם לניכור הורי בין א' לאם.

ביה"ד קובע שחובתם של הורים לדאוג לשלומם הגופני והנפשי של ילדיהם. אין מקום לחלק בין הורים המכים את ילדיהם פיזית להורים המכים את ילדיהם נפשית, גרימת חבלה נפשית לילדים הינה חמורה לא פחות מחבלה גופנית ובהרבה מקרים חמורה הרבה יותר. אין ספק שמניעת קשר בין בן לאמו, סופה להביא לנזק נפשי גדול לילד. נזק שלפעמים אינו ניתן לתיקון. חובת כל אחד מההורים לדאוג שלילד יהיה קשר טוב עם ההורה השני, ולפיכך הורה שגורם במעשיו או במחדליו לניתוק הקשר עם ההורה השני, ספק אם יוכל להיות הורה משמורן שהרי יש פגם חמור במסוגלותו ההורית, אף אם ההורה לא מסית ולא גורם לניתוק הקשר, חובתו לדאוג ליצירת קשר עם ההורה השני, ואי יכולתו להשפיע על ילדו לשמור על קשר תקין עם ההורה השני, דבר הדרוש לילד לצורך התפתחותו התקינה מהוה אף היא פגם במסוגלת ההורית, אין ספק שהורה שאינו מסוגל לדאוג ולפעמים להכריח ילדו לעשות את כל צרכיו היומיומיים לא יוכל לקבל משמורת על הילד, מפני שהדבר מהוה סכנה לשלומו, והוא הדין שהורה שאינו יכול לדאוג לשלומו הנפשי של הילד לא יוכל לקבל משמורת על ילדו.

ביה"ד קובע שלאור תכיפות הענין והחשש מהנזקים הנגרמים מידי יום בגין איחור במתן החלטה, לא הרחבנו בפרוט הנזקים הרבים הנגרמים לילדים כתוצאה מניתוק מאביו או מאמו ויצירת ניכור הורי. תופעה זו גורמת לנזק רב לילד במשך כל שנות חייו, ופעמים רבות פוגעת בבוחן המציאות של הילד והאפשרות להקים משפחה נורמלית.

פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ג עמוד רה - ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס"ד בתביעת נזקים בעקבות ביטול שידוכים.

נושא הדיון: - הצדדים השתדכו ביניהם למטרת נישואין, ואף כתבו שטר תנאים עם קביעת מועד לחתונה אך מבלי להתחייב בקנס של ביטול ומבלי לפרט את ההתחייבויות של שני הצדדים, ולאחר שהתחילו בהכנות לחיים המשותפים בעתיד החליט החתן לבטל את השידוך בגלל סיבות רגשיות ואחרות. הכלה תובעת נזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך, כגון הוצאות "הווארט", קניית מלבושי כלה, שיחות טלפון ארוכות ויקרות עם החתן, הוצאות עו"ד למכירת דירה עבור צרכי הנישואין והמיגורים והוצאות טלפון בקשר לכך, שכ"ד לתקופה נוספת בגלל מכירת הדירה והוצאות נוספות הכרוכות בכך, וכן פיצוי על נזק נפשי שנגרם לה. כמו כן תובעת החזר השעון שנתנה לו. לדבריה, עדיין חייבים לשלם דמי שידוכין לשדכנים שטיפלו בשידוך.

הנתבע מודה שמכירת הדירה נעשתה בתיאום אתו ועפ"י רצונו כדי לממן את צרכי הנישואין והחיים המשותפים, אלא שלטענתו אין לחייבו בהוצאות "הווארט" מכיון שבאותו זמן אכן היה בדעתו לשאת אותה, וגם אינו חייב בכל ההפסדים שנגרמו כתוצאה ממכירת הדירה מכיון שלתובעת לא היה בדירה אלא כשליש, ואילו שליש שני היה של אחיה ושליש שלישי היה ממשכנתא. עוד הוא טוען שאין לחייבו בהוצאות המלבושים שעשתה התובעת לעצמה. הוא מוכן להחזיר את השעון שקבל מהתובעת, אך תובע בחזרה את המתנות והתכשיטים שנתן לה הוא. התובעת מבקשת להחזיק במתנות ובתכשיטים עד שישלם את כל הנזקים שגרם לה.

...למרות שאין בכח בי"ד לחייב את הנתבע בדמי בושת ונזק נפשי, יש בידי בי"ד לכופו על כך באמצעים שונים, ובאם לא יגיע עם התובעת לפשרה בענין זה, הנתבעת תהיה זכאית לתבוע מבי"ד הטלת סנקציות על הנתבע, כגון עיכוב נישואין עם אחרת. לאחר שהנתבע יקיים את התחייבותו לתובעת - כולל תשלום בושת ונזק נפשי - תכתוב לו התובעת כתב מחילה ותחתים עליו עדים, כפי שהצהירה בבוררות.

ג. מקור החיוב של קנס בושת למי שמבטל שידוך מצינו ... ועוד יש בה פגיעה נפשית בצד המקיים, שע"י ביטול השידוך וניתוק הקשר הנפשי שיצר עם הצד השני לקראת נישואין נתרועעה נפשו (ואולי זה בכלל הצער של הבושת, וכדברי הראב"ד הנ"ל שלבו דואג), ואילו היה הנזק נעשה ע"י מעשה היה חיובו בגדר נזק, אך מכיון שלא נעשה בגופו אינו חייב עליו אלא בגדר קנס ובגלל ההתחייבות שקבל על עצמו.

... ולדעת האחרונים אין לחייב בדמי בושת באופן כזה, משום דלא עדיף מביישו בדברים.

ועי' פד"ר כרך ה עמ' 325 בשם עבודת הגרשוני סי' עד והפלאה בשו"ת גבעת פנחס סי' עד ושו"ת חת"ס אבהע"ז סי' קלד ושו"מ מהד"ת ח"ד סי' סט ושו"ת רב פעלים ח"ב סי' ג בשם עצי ארזים וזרע אמת יו"ד סו"ס קיב וזכות אבות סי' לא וויאמר יצחק ח"א סי' קכא ושמחה לאיש סי' כ ועוד, שדעת כולם שהחוזר מן השידוכין עליו לפייס את הצד השני כמו המבייש בדברים שפוסקים בכל בתי דינין לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש. והסיקו בפד"ר שם וז"ל: הנה זה פשוט לוא היתה השאלה אם מן הדין הוא חייב בתשלום דמי בושת או לא, אז לא היה בידינו להוציא ממון מן המוחזק נגד הני אשלי רברבי הסוברים במבייש בדברים ולא היתה כוונתו לבייש [עמוד ריא] אין זה בכלל דין בושת, אך אין כאן שאלה של ממון אלא לעכב את נשואי המשיב עם האחרת עד שיפייס את המערערת, וכ"ה לדעת רו"פ. עכ"ל.

לפיכך בנידון דידן שהנתבע לא חייב עצמו בקנס על ביטול השידוך, למרות שא"א לחייבו ממון, מ"מ יש בידי בי"ד להטיל על הנתבע סנקציות עד שיפייסנה, ובכלל זה עיכוב נישואין עם אחרת, ואחרי שיתפשר עמה בענין זה תכתוב לו כתב מחילה ע"י עדים.

הרב אברהם דוב לוין.

משקלם של איומים והפחדה בין משפט תורה לישראלי:

היורה באקדח סרק על אדם ופרחה נשמתו(דום לב?):

חשוקי חמד בבא קמא דף יח עמוד ב

מתן פיצויים ללוקה בליבו עקב נזק בחנותו

שאלה. אשה נכנסה לחנות לממכר עתיקות, ובחנה בידיה קערה סינית, בשווי של כמה מאות דולרים. הקערה נשמטה מידה ונשברה. התפתח ויכוח, ובעל החנות דרש פיצוי מהקונה אשר סירבה לדרישתו, ונעלמה מהחנות. במהלך הויכוח, שכמובן גרם לבעל החנות מפח נפש והתרגזות, החל בעל החנות לסבול מכאב ראש, ועדיין התהלך בחוץ. הכאבים נמשכו 3 ימים, וביום הרביעי לאירוע שהיה בחנות, נלקח לבית החולים בגלל התקף של התכווצויות כלליות ואיבוד הכרה, ונגרמה לו נכות.

אילו היה מתברר שיש קשר בין האירוע בחנות, לבין המחלה ממנה סובל בעל החנות, האם יש מקום לחייב את האשה בדיני אדם או בדיני שמים על הנזק והנכות שנגרמו לו?

תשובה. שני סוחרי סוסים היו שונאים מוחלטים. אחד מהם פגש את השני ונטל קנה שריפה [רובה] בידו וקרא אליו: "ראה רשע, איך סגרך ה' בידי, עתה הגיע הזמן לנקום ממך!"הוא ירה בו, אך בכלי המשחית לא היה כי אם נייר, והבעירו באש, ולקול גדול אפר השריפה ואש מתלקחת, נפל חבירו לארץ שדוד ופרחה רוחו. נשאל החוות יאיר (סימן קע) אם צריך תשובה? והשיב: ודאי צריך, וצריך תשובה גדולה... רק דבדיני אדם פטור, דהמבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מ"הבוחן לבבות" וכמבואר בב"ק דף נו ע"א.

מוסיף החוות יאיר (שם): וקריתי בספר משפטיהם, במעשה שאירע ביניהם כך ממש, ושפטו השופטים הנכרים על פי שיקול דעתם שיהרג כדין רוצח בסייף. ואמרו לאיספקלטור [תליין] בסוד ובסתר, שיכה בצווארו ברוחב החרב ולא בחודו. כי כאשר עשה כן יעשה לו. כאשר הוכה נפל על פניו, וחזר וקם על רגליו בריא אולם, ואמרו השופטים שנפטר בזה גם מדיני שמים, שהרי קיבל ענשו הראוי לו. מסיים החוות יאיר: ולפי משפטי ה' בתורתו הקדושה נהפוך הוא. [כלומר אסור לפי דין תורה להבהיל את הגורם לחברו מות, שמא ימות זה, והרי אינו חייב מיתה בידי אדם. גם מה שאמרו השופטים שנתכפר לו בדיני שמים, אין בדבריהם ממש, מאחר והוא גרם לחברו מוות, והוא סבל רק פחד].

מסיים החוות יאיר ואומר: אם הבהיל בדבר שאין ראוי שיגיע אדם לסכנה על ידו, בתשובה כל דהו סגי, דלא גרע מזרק אבן שאין בו כדי להמית. ומכל מקום צריך תשובה קצת דלא עדיף מגורם, ושלח שליח ונהרג השליח בדרך, שהמשלח צריך קצת כפרה, עכ"ד.

ומעתה בנידוננו, פשוט הוא דאין מקום לתבוע מהאשה בבית דין דמי נזיקין, על הנכות שנגרמה לבעל החנות, משום שלא הזיקה לו בידים. וגם בדיני שמים אינה חייבת על כך, כי בעל החנות אשם שפשע בגופו, שלקח ללבו צער איבוד ממונו בצורה חמורה כל כך. אולם ברור שהאשה חייבת לשלם על הקערה שנשמטה מידה ונשברה, שהרי אדם מועד לעולם כמבואר בב"ק דף כו ע"א, ובפרט שיש לה דין 'שואל' על הקערה, דהרי בדקה אותה לטובת עצמה, [יעוין בשו"ע (חו"מ סימן ר' סעיף יא)], ולכן חייבת לשלם.

והנה מצד אחד, אשה זו דינה קל יותר, מאותו ראובן שבנה חומה והאפיל על שמעון שכנו, דשם ציער את גופו של שמעון, ואילו כאן הזיקה רק את ממונו, ויעויין לחם משנה (פ"ה מחובל ומזיק ה"ט). אבל מכיון שנעלמה מבלי לשלם, גם זה נחשב לצער הגוף דומיא דגזלן, יעו"ש. [כל זה בנוגע לתשלומי נזיקין מהמזיק, אבל בנוגע לתביעה מחברת הביטוח, הכל לפי ההסכם, ואם בעל החנות שילם לחברת הביטוח על מנת שיפצוהו על נזק מסוג זה, חייבים לשלם לו].

מהו מעמדם של איומים והפחדה בדין הישראלי למול התורני

ע"פ 7293/02

ששון אלי נ' מדינת ישראל

תק-מח 2004(4) 418, עמ' 426-425

בבית המשפט המחוזי בבאר שבע

בהיותו בחקירה בתחנת המשטרה בערד איים המערער בפני שוטרי משטרת ישראל שהוא יפגע בשופט ריבלין, ועל כך הוגש נגדו כתב אישום. בית משפט השלום הרשיעו בעבירת איום, אולם לטענת המערער אין להרשיעו שכן השופט ריבלין לא היה מודע לאיום, וחסר אפוא אחד מיסודות העבירה. פסק הדין ניתן בכ"ח בתשרי תשס"ה (13.10.04).

השופט ניל הנדל:

... מאלפת גישת המשפט העברי בנדון. הגמרא בקידושין דנה בסוגייה של "המבעית (המפחיד) את חברו". ההלכה קובעת כי הדין הוא שהמבעית חייב בדיני שמיים אך פטור מדיני אדם (ראה קידושין, כד ע"ב). רש"י על אתר מסביר שהסיבה לכך הינה ש"הקורבן" אדם בר דעת הוא. הדרך בה יגיב להפחדה נתונה בידיו. במובן זה ניתן לומר שבעצם הפחד הוא תולדה של רצונו, בכך שהוא "נותן לבו אל פחד...". בלשון הגמרא - הוא שמפחיד את עצמו. כך גם כאשר התגובה מובנת לחלוטין. בכל אופן המבעית אשם בדיני שמיים, אבל התוצאה של הצלחת או אי הצלחת נסיונו להפחיד תלויה בקורבן.

מכאן נראה שהאינטרס החברתי באיסור על עבירת איומים הינו להרתיע מפני התנהגות מסוימת. החברה מתנגדת לאיום כפי שמוגדר בחוק ואינה מוכנה להתנות את הקביעה אם העבירה הושלמה אם לאו על סמך התגובה. ושוב אפנה למשפט העברי. התורה קובעת: "לא תקלל חרש" (ויקרא פרק יט, פס' יד). רבנו יושע וולק כהן, מבהיר שהחרש צויין דווקא "אף על פי שאינו שומע ואינו מצטער" (ראה פירוש מאירת עיניים על שו"ע, חו"מ, כז, א). הנה לנו דוגמא של שיטה משפטית שבאה להגן מפני אמירה שנאמרה נגד אדם שכלל לא מסוגל לקלוט אותה. אגב, הרמב"ן מסביר על אתר שהאיסור חל לא רק על קללה של חרש אלא גם כלפי "הנכבדים בעם קרי הדיין והנשיא" (ראה פירוש רמב"ן במקום).

שיימינג הדדי ברשתות חברתיות- הרב אורי סדן

בבא קמא צא ע"א

אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום

שלחן שולחן ערוך חו"מ תכ לט

אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא

רא"ש שם ח טו

ונראה לי טעמא משום דכתיב והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בשת גופו אבל בשת דברים או רקק על בגדו פטור... מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו...ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה, דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו

רמב"ם חובל ומזיק פרק ג הלכה ה

המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו

שולחן ערוך חו"מ סימן תכ סעיף לח

ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש.

חינוך פרשת בהר מצוה שלח

לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים... ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו

ים של שלמה ב"ק פ"ח סימן מב

אם אחד התחיל מריבה עם חבירו וקרא אותו גנב או גזלן וזה חזר וקרא אותו אפילו ממזר בן הנידה או בועל עריות פטור אף שלעניין חבלות אמרינן משלמים במותר הכא אין בו דררא ממונא. ולפי הנראה הראשון [שקרא לחברו גנב] מחויב יותר לבקש כפרה עליו ולפייסו אם רוצה להיות יוצא ידי שמים מן השני [שקרא לו ממזר] דלבא מירתח רתח.

רא"ש בתשובה כלל קא א

אע"ג דהקורא לחבירו ממזר מדינא דתלמודא סופג ארבעים מ"מ בארץ הזאת אין פוסקין כן והולכין אחר המנהג וכל שכן במקום שהשני התחיל בגידופין

רבי שבתי יונה שו"ת שי למורא סימן כא

הא דהמבייש את חבירו בדברים למר מנדין אותו ולמר מלקין אותו, היינו כי יריבון אנשים. אמנם הנשים שזה דרכם לחרף ולגדף בדברי הבל וכזב, ואין דבריהם מעלין ולא מורידין הניחו הדברים על פי הדין כי המבייש בדברים פטור.

²³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה א: הכונס צאן לדיר ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצאת והזיקה פטור, ואם אין הדלת יכולה לעמוד ברוח מצויה או שהיו כתלי הדיר רעועין הרי לא נעל בפניהן כראוי ואם יצאת והזיקה חייב, ואפילו חתרה ויצאת ואפילו נפרצה מחיצה בלילה או פרצוה ליסטים בעל הצאן חייב. היתה מחיצה בריאה ונפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאת והזיקה פטור, הוציאוה ליסטים והזיקה הליסטים חייבין.

²⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף א: שור המועד, וכן שן ורגל שהן מועדין מתחלתן, די להם בשמירה פחותה; לפיכך אם קשרם בעליו במוסירה או שמרם שמירה פחותה, ויצאו והזיקו, פטור. בד"א, במועד; אבל תם לא סגי ליה לא במוסירה ולא בשמירה פחותה, עד שישמרנו שמירה מעולה. אי זו היא שמירה מעולה, דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצוייה; ושמירה פחותה, שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא בשאינה מצויה. אבל אם אינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה, כאלו לא שמרו כלל, וחייב, אפילו לא נפלה הדלת על ידי הרוח אלא לסטים הוציאוה, או חפרה או חתרה הדלת והפילתו, דתחלתו בפשיעה לגבי נפילת הדלת, וסופו באונס לגבי חתירה, וקיים לן כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס הבא מחמת הפשיעה, חייב. אבל אם חתרה פרצה ויצאה משם, פטור, שאין האונס בא מחמת הפשיעה.

²⁵ שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק לו: א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֚ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֚ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס

²⁶ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה א: שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אם תם הוא משלם חצי נזק, ואם היה מועד פטור שנאמר ולא ישמרנו הא אם שמרו פטור ושמור הוא זה, וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחלתו כגון שאכל דברים הראויין לו או שבר ברגלו כדרך הלוכו פטור מלשלם.

²⁷ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף א: שור המועד, וכן שן ורגל שהן מועדין מתחלתן, די להם בשמירה פחותה; לפיכך אם קשרם בעליו במוסירה או שמרם שמירה פחותה, ויצאו והזיקו, פטור. בד"א, במועד; אבל תם לא סגי ליה לא במוסירה ולא בשמירה פחותה, עד שישמרנו שמירה מעולה. אי זו היא שמירה מעולה, דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצוייה; ושמירה פחותה, שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא בשאינה מצויה. אבל אם אינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה, כאלו לא שמרו כלל, וחייב, אפילו לא נפלה הדלת על ידי הרוח אלא לסטים הוציאוה, או חפרה או חתרה הדלת והפילתו, דתחלתו בפשיעה לגבי נפילת הדלת, וסופו באונס לגבי חתירה, וקיים לן כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס הבא מחמת הפשיעה, חייב. אבל אם חתרה פרצה ויצאה משם, פטור, שאין האונס בא מחמת הפשיעה.

²⁸ שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק לג: וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:

²⁹ שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק ה: כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֚ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה: ס

³⁰ שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק ד: כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֚ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֚ אֶת־בעירה בְּעִיר֔וֹ וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם: ס

³¹ ישעיהו פרק לב פסוק כ: אַשְׁרֵיכֶ֕ם זֹרְעֵ֖י עַל־כָּל־מָ֑יִם מְשַׁלְּחֵ֥י רֶֽגֶל־הַשּׁ֖וֹר וְהַחֲמֽוֹר: ס

³² מלכים א פרק יד פסוק י: לָכֵ֗ן הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא רָעָה֚ אֶל־בֵּ֣ית יָרָבְעָ֔ם וְהִכְרַתִּ֤י לְיָֽרָבְעָם֚ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר עָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וּבִֽעַרְתִּי֚ אַחֲרֵ֣י בֵית־יָרָבְעָ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר יְבַעֵ֥ר הַגָּלָ֖ל עַד־תֻּמּֽוֹ:

³³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה, אם היה גדר חזק ובריא חייב, ואם היה כותל רעוע פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. +/השגת הראב"ד/ הפורץ גדר לפני בהמת חברו ויצתה והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב. א"א זה שאמר חייב לא ידענו מהו אם על הכותל אמר למה ליה למימר ויצתה והזיקה ואם על הנזק אמר אינו כן אלא אם כן הכישוה והדריכוה לנזק.+

³⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף ד: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה, אם היה גדר בריא וחזק, חייב. (וי"א דאינו חייב בנזקי הבהמה אלא אם הכישה והזמינה לנזק, וכן עיקר (טור בשם הראב"ד והמגיד פ"ד דנ"מ). וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב, אם נאבדה) (טור). ואם היה כותל רעוע, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

³⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה, אם היה גדר חזק ובריא חייב, ואם היה כותל רעוע פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. +/השגת הראב"ד/ הפורץ גדר לפני בהמת חברו ויצתה והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב. א"א זה שאמר חייב לא ידענו מהו אם על הכותל אמר למה ליה למימר ויצתה והזיקה ואם על הנזק אמר אינו כן אלא אם כן הכישוה והדריכוה לנזק.+

³⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף ד: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה, אם היה גדר בריא וחזק, חייב. (וי"א דאינו חייב בנזקי הבהמה אלא אם הכישה והזמינה לנזק, וכן עיקר (טור בשם הראב"ד והמגיד פ"ד דנ"מ). וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב, אם נאבדה) (טור). ואם היה כותל רעוע, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

³⁷ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה, אם היה גדר חזק ובריא חייב, ואם היה כותל רעוע פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. +/השגת הראב"ד/ הפורץ גדר לפני בהמת חברו ויצתה והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב. א"א זה שאמר חייב לא ידענו מהו אם על הכותל אמר למה ליה למימר ויצתה והזיקה ואם על הנזק אמר אינו כן אלא אם כן הכישוה והדריכוה לנזק.+

³⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף ד: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה, אם היה גדר בריא וחזק, חייב. (וי"א דאינו חייב בנזקי הבהמה אלא אם הכישה והזמינה לנזק, וכן עיקר (טור בשם הראב"ד והמגיד פ"ד דנ"מ). וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב, אם נאבדה) (טור). ואם היה כותל רעוע, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה יד: הכופף קמתו של חבירו לפני האש עד שתדלק אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והטומן קמתו של חבירו בעפר או בתבן ועברה האש ואכלה אותה הרי זה הטומן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף יא:

³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה יד: הכופף קמתו של חבירו לפני האש עד שתדלק אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והטומן קמתו של חבירו בעפר או בתבן ועברה האש ואכלה אותה הרי זה הטומן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף יא: הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה, כדי שתגיע בה הדליקה, אם כפפה במקום שתוכל הדליקה להגיע ברוח מצויה, חייב לשלם; ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (ואם הרוח שאינה מצויה כבר מנשב, ואח"כ כפפה, חייב בכל ענין) (המגיד הנ"ל).

⁵

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף יא: הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה, כדי שתגיע בה הדליקה, אם כפפה במקום שתוכל הדליקה להגיע ברוח מצויה, חייב לשלם; ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (ואם הרוח שאינה מצויה כבר מנשב, ואח"כ כפפה, חייב בכל ענין) (המגיד הנ"ל).

⁷

⁸.

⁹ רמב"ם הלכות עדות פרק יז הלכה ז: השוכר עדי שקר להעיד לחבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

¹⁰ שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן לב סעיף ב: השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. הגה: ודוקא שלא היה חייב לו, אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים, פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז) (נ"י פ' הכונס בשם הרא"ש). וכן אם לא שכר, אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר (תוספות פ' הנ"ל). וכל זה בשוכר עדות שקר לחבריה, והוא אינו מודה. אבל אם שכר עדות שקר לעצמו, והוציא ממון שלא כדין, או שהבעל דין מודה, חייב להחזיר להוציא הגזילה מתחת ידו (ב"י). ואם הוא אמר שהוא כדין, והעדים מודים שהעידו שקר, העדים חייבים לשלם (נ"י בשם הרא"ה), כדלעיל סימן כ"ט סעיף ב' וכדלקמן סימן ל"ח.

¹¹ רמב"ם הלכות עדות פרק יז הלכה ז: השוכר עדי שקר להעיד לחבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

¹²

¹³

¹⁴.

¹⁵ רמב"ם הלכות עדות פרק יז הלכה ז: השוכר עדי שקר להעיד לחבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

¹⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן כח סעיף א: כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י), בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו; ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. הגה: ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה, או בדבר אסור ואפרושי מאיסורא; אבל אם כבר נעשה האסור, לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פרק ה' מהלכות עדות). ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו (טור).

¹⁷ רמב"ם הלכות עדות פרק א הלכה א: העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו.

¹⁸).

¹⁹ ויקרא פרשת ויקרא פרק ה פסוק א: וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֚ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ:

²⁰ רמב"ם הלכות עדות פרק יז הלכה ז: השוכר עדי שקר להעיד לחבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

²¹

²² רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ד: הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבין לשלם בשוגג פטורין, וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור. +/השגת הראב"ד/ הכהנים שפגלו וכו' במזיד חייב לשלם וכו'. א"א זה שיבוש הוא שאפילו עשה מעשה בגופן למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מדיני אדם אפילו במזיד וקי"ל כוותיה וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין משום הכי לא קנסו בו מזיד.+

²³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ה: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.

²⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ז: השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה (פי' מענין לבת אש) (שמות ג, ב), שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להם שלהבת, חייב, שהרי מעשיו גרמו.

²⁵ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

²⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה ה: נפל לבור שבחצר זו והבאיש את מימיו, אם הבאיש מיד בשעת נפילה חייב בנזקי המים ואם אחר זמן פטור שהרי נעשה השור תקלה כבור והמים הרי הן ככלים ולא מצאנו בור שחייב בו על הכלים כמו שיתבאר, ואם הכניס ברשות בעל השור פטור, ואם קבל עליו בעל הבית לשמור הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור. +/השגת הראב"ד/ ואם הכניס ברשות בעל השור פטור. א"א זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי חצר השותפים היא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק היא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו אלא לשוורים.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצח סעיף ד: נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו, אם הבאישם בשעת נפילה, חייב בנזקי המים; ואם הבאישם אחר נפילה, פטור, שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור, והמים חשובים ככלים, ובור פטור בנזקי כלים.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין. +/השגת הראב"ד/ ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ט: אחד הביא את האור, וא' הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולם פטורים. (ואם הרוח מצוייה האחרון חייב) (טור ס"ד). (וכן אם היה הרוח שאינה מצויה, ומנשב בשעה שבא האחרון לשם, האחרון חייב) (המגיד פי"ד דב"מ). ליבה וליבתו הרוח, חייב. הגה: וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות, ואין ברוח לבד כדי ללבות. אבל אין בכל אחד כדי ללבות, או שיש בכל אחד כדי ללבות, פטור (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש). וי"א דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות, פטורין (מרדכי פרק הכונס).

¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ז: הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות.

² שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לה: הכהו על עינו וסימאה, על אזנו וחרשה, יוצא לחירות. אבל אם הכה בכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע, אינו יוצא לחרות.

³ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ז: הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות.

⁴.

⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה ט: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות. +/השגת הראב"ד/ תרנגול שהושיט ראשו וכו' ואם היה הכלי ריקם הרי זה משונה ומשלם חצי נזק. א"א זה טעות הוא דהא צרורות על ידי שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא.+

⁶ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה י: וכן סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק. התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל.

⁷ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצ סעיף ט: כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פי' צניפה בסוס כמו נעירה בחמור ונביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו. בד"א כשיש בו זרעונים, דהשתא הוי אורחיה; אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי, ולא דיינין ליה השתא.

⁸.+

⁹.

¹⁰ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצ סעיף ט: כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פי' צניפה בסוס כמו נעירה בחמור ונביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו. בד"א כשיש בו זרעונים, דהשתא הוי אורחיה; אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי, ולא דיינין ליה השתא.

¹¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

¹² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹³ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף כה: צעק באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחרשו, או שהכהו באזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות. ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות, רואים כמה נפחתו דמיו ונותן לו.

¹⁴ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

¹⁵ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹⁶.

¹⁷ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ח: הכהו על עינו וחסרה מאורה, על שנו ונדדה, אם יכול להשתמש בהם אינו יוצא לחירות ואם לאו יצא לחירות.

¹⁸ שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לד: הכהו על עינו וחסר מאורה, על שינו ונדדה, אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות.

¹⁹ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ט: היתה עינו כהה וחסר מאורה או שנו נודדת והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה אם היה משתמש בהן כל שהוא יצא לחירות ואם לאו לא יצא לחירות.

²⁰ שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לג: היתה עינו כהה קצת והכהו בה וסמאה, אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת, יוצא בו לחירות. אבל אם חטטה, אפילו לא היה יכול להשתמש בו כלל, יוצא לחירות שהרי חסרו אבר. והוא הדין באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה, אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר.

¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ה: המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לח: רקק בחבירו, חייב. אבל רקק בבגדיו, או שביישו בדברים, פטור; ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש. הגה: וי"א דמכין אותו מכת מרדות (ב"י ס"ס א' בשם מרדכי פרק הזהב). והמוציא שם רע על חבירו, הוי בכלל המבייש בדברים (פסקי מהרא"י סי' רי"ב ות"ה סימן ש"ז). המקנטר חבירו ואמר ליה: איני מומר לעו"ג ואיני עבריין, אף על פי שלא אמר: כמוך, הוי כאילו פירש כמוך (ב"י מצא כתוב מהרי"ו סי' קנ"ז /קמ"ז/). האומר לחבירו: הרי אתה עושה כמו ממזר, או: אתה כממזר, אינו כלום (מהרי"ו סימן נ"ט). ויש חולקין וסבירא להו שאם אומר: אתה כממזר, כאלו קראו ממזר (פסקי מהרא"י סימן רנ"ז וסימן קל"ה ומהרי"ט סי' קכ"ז ואגודה פ"ב דיומא); אבל אם אומר: אתה מכזב כמו ממזר עד שתתברר דבר זה, או כיוצא בזה שהטיל בדבר תנאי, אינו כלום (פסקי מהרא"י סימן קל"ה). האומר לחבירו: פסול אתה, י"א דיכול לתרץ דפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש (מהרי"ו סימן נ"ט /כ"ח/). ויש חולקין (מהר"ם מריזבורג). המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין (מרדכי פרק החובל); ואם קבורים בסמוך לו, ילך על קבריהם ויבקש מהם מחילה, ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו (מהר"ם מריזבורג). ואם כופר המבייש, אם הוא ביוש של שוכני עפר, יתנו חרם בעדות, אבל לא על ביושים אחרים (מרדכי הנ"ל מהרי"ו סימן כ"ח). ונראה דהכל לפי ראות בית דין. ועיין לעיל סימן פ"ז סעיף כ"ה. הקורא לחבירו מלשין בן מלשין, אם הוא לבד מלשין, פטור. וכן אם קורא לרשע בן צדיק: רשע בן רשע (הגהות מרדכי). הקורא לחבירו עבד או ממזר, והוא אמת, פטור; אבל אם לא יוכל לברר, אף על גב דשמע כן שאחרים דברו כך, לא נפטר בכך (נימוקי מהר"ם).

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לט: אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין, עון גדול הוא; ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח. וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא.

²⁷ . משנה ב"ק צ א.

²⁸ . גמ' שם צא א; רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"ה; טוש"ע תכ לח. ועי' ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ו ופ"מ שם שר"ל שחייב אף בהגיע הרוק בבגדו, אבל ביפה עינים ב"ק צא א פירש ד' הירושלמי באופן המתאים להבבלי.

²⁹ . כתובות סו א, ועי"ש בשמ"ק בשם ריטב"א.

³⁰ . שמ"ק שם בשם הרא"ה.

³¹ . רא"ש ב"ק פ"ח סי' יד.

³² . סמ"ע סי' תכ ס"ק מז.

³³ . מאירי כתובות שם בשם קצת מפרשים.

³⁴ . ב"ק, רמב"ם וטוש"ע שם.

³⁵ . גמ' שם: זאת אומרת, ועי' הגר"א שם שמחק "זאת אומרת", והמגיה שם ר"ל שמהמשנה אין להוכיח שי"ל שחייב אבל לא ת' זוז כרוקק בו.

³⁶ . עי' רא"ש שם סי' יד וסמ"ע שם ס"ק מז.

³⁷ . עי' להלן: עונשים וקנסות בבושת.

³⁸ . כתובות שם.

³⁹ . תוס' שם.

⁴⁰ . ריש לקיש בירוש' ב"ק פ"ח ה"ח, ועי"ש בפ"מ. וכעי"ז בבבלי צג א שאינו יכול לומר סמא את עיני ע"מ שתיפטר, למחול פגם משפחה.

⁴¹ . משנה כתובות סה ב וגמ' שם סו א. ועי' להלן: עונשים וקנסות בבושת.

⁴² . תוס' ב"מ סו א. וע"ע אסמכתא (ב): תיקון חכמי ספרד.

⁴³ . קצוה"ח סי' רז ס"ק ז. וע"ע הנ"ל שם שי"א שהיא בושת גמורה.

²³⁵ . עי' לעיל: גדרה.

²³⁶ . רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"ה; טוש"ע תכ לח.

²³⁷ . שו"ת הרא"ש כלל קא סי' א.

²³⁸ . רב שרירא גאון הובא ברא"ש ב"ק פ"ח סי' יד; טוש"ע שם.

²³⁹ . רא"ש שם.

²⁴⁰ . מרדכי ב"מ פ"ד סי' שו; רמ"א בשו"ע שם.

²⁴¹ . ב"י וב"ח חו"מ סו"ס א לד' המרדכי.

²⁴² . ע"ע.

²⁴³ . פי' ר"י לאבות פ"ג מי"א; שו"ת מהר"ם בר"ב ד"פ סי' תצג וע"ע הלבנת פנים.

²⁴⁴ . עי' לעיל: השומא.

²⁴⁵ . שו"ת מהר"ם בר"ב שם.

²⁴⁶ . או"ז ב"ק פ"ח סי' שעג בשם רב מתתיהו גאון.

²⁴⁷ . יש"ש ב"ק פ"ח סי' לד.

¹ רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו: הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

² רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ד: טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

³ רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו: הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

⁴ רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ד: טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

⁵ שמות פרשת בשלח פרק יג פסוק יט: וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֚ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֚ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם:

⁶ רמב"ם הלכות סוטה פרק ג הלכה טז: אם טהורה היא יוצאה והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין הוציאוה הוציאוה שלא תפרוש נדה והנדות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה, ובטנה צבה בתחלה ואחר כך תפול ירכה ותמות.

⁷ אסתר פרק ד פסוק ד: ותבואינה וַ֠תָּבוֹאנָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֚יהָ֚ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל:

¹ משלי פרק י פסוק ב: לֹא־י֭וֹעִילוּ אוֹצְר֣וֹת רֶ֑שַׁע וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת:

¹ אסתר פרק ד פסוק ד: ותבואינה וַ֠תָּבוֹאנָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֚יהָ֚ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל:

סיכוני קרינה - תרשים