קובץ מקורות - זום בליל הסדר במצבי דחק נפשיים

השאלה: פרסום הפסיקה בשם חכמי המערב לגבי היתר השימוש בליל הסדר בתוכנת ה'זום' לבני  משפחה  מבודדים.

הסיבות לפסק, מעמד הפסק האישי למול הציבורי והפולמוס והחזרה של חלק מן הפוסקים מאישור הפסק.

זום בליל הסדר למצבי דחק נפשיים מיוחדים

  –

הלכה ואין מורין כן?

קובץ ראשוני זה מציג את יסודות הסוגיא – מצורפים קבצים ומאמרים ופסקים רבים.

תוכן עניינים

קובץ מקורות - פסק ההלכה

זום בליל הסדר במצבי דחק נפשיים

מדף הגמרא - סוגיית:

'המבעית את חברו' – פטור מדיני האדם

אל החיוב\הפטור על נזק נפשי לפי התורה

1.המרכיב הנפשי - בידוד והסגר והשפעותיהם הנפשיות על אנשים במצבי דחק נפשיים:

הצלת אדם מפחד ובידוד

יסודות דין היולדת בשבת:

פסיקת ההלכה בדין היולדת בשבת

המבעית חבירו:

דין חמשת תשלומי הנזק – דגש על ה'בושת':

פחד וביעתותא בש"ס במרחב רפואי:

2. איסור המלאכה בשבת וביום טוב ודין הלכה ואין מורין כן:

בין יו"ט לשבת – גדרי ואיסורי מלאכות

מוליד ביו"ט

ראשי פרקים

3. דין החשמל – הגדרת האיסור במצבים השונים:

חשמל – גדר האיסור, ובין שבת ויו"ט

4. פסיקה ציבורית למול פסק אישי  - פרסום פסק אישי כהנחיה לרבים והשלכותיו:

---

מדף הגמרא - סוגיית:

'המבעית את חברו' – פטור מדיני האדם

אל החיוב\הפטור על נזק נפשי לפי התורה

היחס למצבי דחק נפשיים ומעמדם בהלכה –

מדיני הנזק והממון לדיני שמים ודיני פיקוח נפש בשבת וביום טוב

---

הקדמה: בעולמנו תחום הנפש הלך וצבר תאוצה, המודעות לפגעים ונזקים נפשיים, הצורך בטיפול, ופיתוח כלי טיפול  שונים. לכאורה עולם הנזק הנפשי בימינו הינו דבר פשוט וברור לכל, אמנם קשה לאומדו ולדייקו אך במצבים קיצון אין ספק כי הנזקים הינם חריפים ומשליכים על כל מרחבי החיים של הנפגע, כמו כן ניתן לאמוד חלק מהם בעלויות והוצאות לטיפול בנזקים גם אם לא ניתן לאמוד את הנזק עצמו בכסף.

הסוגיא הראשונה בפרק הכונס בוחנת את עולם הנזק וחיוב האדם בשני עולמות מחד החוב הממוני לאדם מאידך החוב למול שמים. לגבי החוב הממוני לאדם נראה שמרכז הכובד של פתיחת פרק הכונס הינו "ולא ישמרנו בעליו" כשהאדם שמר לא יתחייב! לכאורה המדד הוא אשמה – אם כן מדוע המבעית חברו לא חייב בדיני האדם הרי הוא גורם את הדבר באופן ישיר ולכאורה אשם בנזק!!

לאור הנלמד בשבוע שעבר ביחס בין דין גרמא לגרמי ניתן לאמר שעלינו לבחון האם הנזק נעשה על ידי האדם עצמו וכן האם ישיר או עקיף(עיין מטה הגמרא בקידושין ) וכן האם מגיע בעיתוי מיידי – בזמן ביצוע הנזק. לכאורה במצב בו מכלול דברים אלו יתחבר האדם יתחייב לכל הדעות(מח' מהתורה או מדרבנן) אולם בגמרא לא ברור האם זהו העניין או שמא מהותית נזק נפשי אינו נחשב ונכלל כנזק.

ביחידה זו נשתמש בארבעת מבטי הלימוד שלנו בכדי לברר שאלות עצומות אלו שהינם בעלות משקל עצום בכל מרחב הטראומה, פגיעות נפשיות לגווניהם, התעללות נפשית, אשפוזים בכפייה,  וכו' תחום נרחב מאד.

---

מבנה הלימוד:

חלק א – עיון בסוגיא עצמה.

1. לימוד הסוגיא והמסקנה לגבי המקרים השונים שפטור או חייב בדיני שמים –

החידוש הינו שבארבעת המקרים המנויים בברייתא לא פשוט שחייב בדיני שמים.

המסקנה – המבעית ברור שחייב בדיני שמים!! זאת אומרת ישנו איסור וממילא חובה –

עיין שבוע הלימוד הראשון מבט אל ראשית הדינים  :

א. הנזק כיוצא מתוך איסורי התורה(איסור תורה ולא רק חובת תשלום ממון). 

וכן בסוף חלק זה ב. יסודי תשלומי שבת בושת וצער ומקורם בתורה.

2. המבעית- האם נזק נפשי אינו נזק? -   דיוק בגמרא וראשונים.

האם המבעית פטור כי הינו נזק נפשי(ובנזק נפשי פטור) או שמא כי הינו נזק עקיף\גרמא\היה לאדם לא להתפחד – עיין קידושין.נפסק בשו"ע - המבעית- ואפילו חלה חולי ממשי(נחשב נזק? או לפחות נאמד בממון – ריפוי) אם כן איך פטור?

3. בהיזק משלמים 4\5 דברים(עיין דיני חובל) - שלשת מרכיבי התשלום הינם ריפוי בושת וצער.

מדוע שנזק נפשי לא יחשב נזק אם אנו מחייבים תשלום בעת נזק על דברים שאינם "גופניים" כמו בושת וצער?

האם יש להבדיל בין נזק פיזי שמתווסף לו נזק נפשי לנזק שהינו נפשי גרידא 

 

א. סוגיית המבעית חבירו:

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ו הלכה טז -
המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים צווח באזנו וחירשו פטור אחזו באזנו וחירשו חייב המבעית בהמת חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נו עמוד א  -
והאיכא: המבעית^{1 2} את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים!  .....כמהו דתימא: מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה הוה מודה? דלמא הוה משתבע לשקרא, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כד עמוד ב  -
ת"ר: הכהו^{1 2} על עינו וסמאה, על אזנו - וחרשה, עבד יוצא בהן לחירות; נגד^{3 4} עינו - ואינו רואה, כנגד אזנו - ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שמן לרב אשי: למימרא, דקלא לאו כלום הוא, והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול^{5 6 7} שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם! ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס^{8 9 10} שצנף, וחמור שנער, ושברו כלים בתוך הבית - משלמים חצי נזק! א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה; כדתניא: המבעית^{11 12 13} את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד? תקע^{1415 16} באזנו וחרשו - פטור, אחזהו ותקע באזנו וחרשו - חייב. ת"ר: הכהו^{17 18} על עינו וכהתה, על שינו - ונדדה, אם יכול להשתמש בהן עכשיו - אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך: הרי^{19 20} שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה, אם יכול להשתמש בהן כבר - עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - אין עבד יוצא בהן לחירות.

 

מהו העקרון המנחה להגדרת הפטור מדיני אדם לרש"י ולתוס'? מהי הנפק"מ ביניהם?

רש"י מסכת קידושין דף כד עמוד ב -
שאני אדם דבר דעת הוא - האי ניזק וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום.

תוספות מסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב  -
זאת אומרת גרמא בנזקין אסור - ומעיקרא ס"ד כי היכי דמעיקרא פטור ה"נ דמותר הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור ובפרק הפרה (שם דף מז:) הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' וקאמר בגמרא דאם אכלה והוזקה פטור ונתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור (שם) ושולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן (שם נט:) ופורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה ועושה מלאכה במי חטאת (שם נה: נו.) וליבה וליבתו הרוח דפטור בכל הנך כדאמר בפרק הכונס (שם דף נט:) ומבעית חבירו דהוי נמי גרמא כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ובכיצד הרגל (ב"ק דף כג:) שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז: ושם) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לר"מ אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו וחילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה"ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.

רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת בבא קמא (
לפי דפי הרי"ף) גמרא דף כד עמוד א - [בבא - קמא נו /א] המבעית את חברו, כלומר תקע לו פתאום ובעתו דלא עבד ליה מעשה בגופו ולא אחזו בידים. 

ר' חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) מסכת קידושין דף כה עמוד א -
ת"ר הכהו על עינו וגו' כנגד עינו. פירוש שהכה בכותל והבעיתו בקול וירד מים לעינו ונסתמה או כנגד אזנו ונתחרש בקול, אין עבד יוצא בהן לחירות. והאי דקאמר מאי טעמא, דברי רבינו יצחק, אבל בגמרא מקשינן ואמרינן למימרא דקלא ולא כלום הוא והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית [ותקע בו] ושברו. פירוש בקול. משלם נזק שלם. ואמר רב יוסף סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלמין חצי נזק. אלמא חיישינן לקלא. ומהדר תלמודא ואמר שאני התם דאדם בר דעה הוא. פירוש והואיל וזה העבד בר דעת היה לו ליתן לבו על פחד קול הבא פתאום, והואיל ולא נתן זה על לבו נמצא דאיהו מיבעית לנפשיה, ומשום האי טעמא אמרינן בברייתא המבעית את חבירו, פירוש וניזק: פטור מדיני אדם ואינו חייב לשלם. דגרמא כי האי גונא בנזקין פטור. והוה ליה למיקם אנפשיה ולא [ל]מיבעית: וחייב בדיני שמים. פירוש והקב"ה נפרע ממנו על שהבעית חבירו. לפיכך אם תפס בחבירו ותקע באזנו שעשה מעשה בידים חייב. והאי דאמר רמי בר יחזקאל בגמרא חייב נזק שלם אינה הלכה, אלא אם יש בכלי זרעונים והכניס ראשו ואכל הבזרוני ותקע בכלי ושברו בקול חייב על הבזרוני שאכלם נזק שלם ועל הכלי חצי נזק צרורות דמשלם מן העלייה, דהואיל ויש בכלי בזרוני מנהגו שיכניס ראשו לאכול וכשמכניס ראשו יתקע, ואינו משונה. אבל אין בכלי בזרוני והכניס ראשו וצעק, משונה הוא וחייב חצי נזק קנסא ואינו משלם אלא מגופו. וכן סוס שצנף חייב חצי נזק צרורות, דמנהגו שיצעק ולא שינה בצעקתו:

בית הבחירה (מאירי) מסכת בבא קמא דף צא עמוד א -
המבעית את חברו ונבעת לקולו עד שנתקלקל מחמת הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור הא אם אחזו ותקע בו וחרשו חייב ולענין בשת מיהא אף בלא אחיזה חייב לדעתי כמו שבארתי במשנה:

ב. דין חמשת תשלומי הנזק – דגש על ה'בושת':

משנה מסכת בבא קמא פרק ח משנה א -
החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובבשת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה צער כואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך רפוי הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר (דברים כ"ה) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פו עמוד ב -
מתני'. המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן - חייב, וישן שבייש - פטור. נפל מן הגג והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור על הבושת, עד שיהא מתכוין.

גמ'. ת"ר: ביישו ערום - חייב, ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש; ביישו בבית המרחץ - חייב, ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק. אמר מר: ביישו ערום - חייב. ערום בר בושת הוא? אמר רב פפא: מאי ערום? דאתא זיקא כרכינהו למאניה, ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה. ביישו בבית המרחץ - חייב. בית המרחץ בר בושת הוא? אמר רב פפא: שביישו על גב הנהר. בעי ר' אבא בר ממל: ביישו ישן ומת, מהו? מאי קמבעיא ליה? אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא הוא, והא מית ליה ולית ליה כיסופא, או דלמא משום זילותא הוא, והא אוזליה? ת"ש, ר"מ אומר: חרש וקטן יש להן בושת, שוטה אין לו בושת; אא"ב משום זילותא, היינו דקתני קטן, אלא אי אמרת משום כיסופא, קטן בר בושת הוא? אלא מאי? משום זילותא, אפילו שוטה נמי! אמרי: שוטה - אין לך בושת גדולה מזו. מכל מקום ניפשוט מינה דמשום זילותא הוא, דאי משום כיסופא, קטן בר כיסופא הוא? כדאמר רב פפא: דמיכלמו ליה ומיכלם, הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם. רב פפא אמר, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא דידיה הוא, והוא מיית ליה, או דלמא משום בושת משפחה? תא שמע: חרש וקטן יש לו בושת, שוטה אין לו בושת; אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה, היינו דקתני קטן, אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה, קטן בר בושת הוא? אלא מאי? משום בושת דבני משפחה, אפי' שוטה נמי! שוטה - אין לך בושת גדולה מזו. מ"מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה, דאי משום כיסופא, קטן בר כיסופא הוא? אמר רב פפא: אין, דמיכלמו ליה ומיכלם; והתניא, ר' אומר: חרש יש לו בושת, שוטה אין לו בושת, קטן - פעמים יש לו, פעמים אין לו, הא דמיכלמו ליה ומיכלם, הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם. המבייש את הסומא וכו'. מתניתין דלא כר' יהודה; דתניא, ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכך היה ר' יהודה פוטר מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד. מ"ט דר' יהודה? גמר עיניך עיניך מעדים זוממין, מה התם סומין לא, אף הכא סומין לא. מחייבי גליות, דתניא: בלא ראות - פרט לסומא, דברי ר' יהודה; ר' מאיר אומר: לרבות את הסומא.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד א  -
רקק והגיע בו הרוק, והעביר כו'. אמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל^{1 2} בבגדו - לא. וניהוי כי בייש בדברים! אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין, זאת אומרת: ביישו^{3 4}בדברים פטור מכלום.

4. מבט עיוני -שיטות בעולם העיון - חזרה לחקירות העיון :

• היסוד המחייב בנזק – עיין שבוע ראשון.

• מזיק או ניזק .

• גרמא וגרמי- עיין שבוע קודם.

• בין דין שמים לדיני אדם – שבועיים אחרונים.

בין בושת גוף לבושת דברים – בין אחד באוזנו ללא אחז(בתוקע באוזן חברו)?

הרב זווין – אינ' תלמודית ג ערך בושת: -
אינו חייב על בושת עד שיבייש את גופו של המבויש, ולפיכך רקק והגיע בו הרוק חייב²⁷, אבל הגיע הרוק בבגדו פטור²⁸, שאין לו זלזול בביוש בגדו²⁹, ויש מהראשונים שפירש שבעל הבגד יש לו זלזול מביוש בגדו, אלא שמכיון שהבגד עצמו לא שייך בו בושת, אינו חייב על זלזול בעל הבגד³⁰. יש מהראשונים שכתבו שהדין נלמד מהכתוב: והחזיקה במבושיו, שמשמעו על בושת גופו דוקא³¹, היינו שיעשה מעשה בגופו³², ויש מהראשונים שסוברים שלא אמרו שהרוקק בבגדו פטור, אלא כשאין בעל הבגד לבוש בשעת מעשה בהבגד, אבל היה לבוש בו והגיע הרוק בבגדו חייב³³.

אף המביישו בדברים פטור³⁴, מאותו הטעם שפטור הרוקק בבגדו³⁵, שלא עשה מעשה בגופו³⁶, אלא שבתורת קנס חייבוהו חכמים³⁷. בייש לאדם אחד שעל ידי זה מתבייש אדם אחר, כיון שלא בייש בו בגופו, פטור, כגון שבייש עני בן טובים, שכל בני המשפחה מתביישים³⁸, שהיה להם לשמרו³⁹. בירושלמי יש מהאמוראים שסובר ששמים לקרובי המתבייש את בושתם⁴⁰. אשתו כגופו, ולכן סובר ר' יהודה בן בתירה שיש לבעל חלק בבושת אשתו⁴¹.

מטעם זה שאין בושת אלא כשעשה מעשה בגופו יש מהאחרונים שסוברים שקנס שעושים בשידוכים למי שחוזר בו, שכתבו ראשונים שאין בו משום אסמכתא*, שבדין הוא שיתחייב החוזר בו מדין בושת שבייש את חברו⁴², אין כוונתם לבושת גמורה, שהרי לא עשה מעשה בגופו של המתבייש, והרי זה כרקק בבגדו או כביישו בדברים, ואם לא עשו קנין פטור מהקנס, ואין החיוב אלא משום הקנין, והבושת מועילה רק לסלק את האסמכתא⁴³.                   עונשים וקנסות בבושת. אף על פי שהמבייש בדברים פטור מצד הדין²³⁵, מכל מקום יש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו²³⁶, ונהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לבעלי הלשון ולקנוס לפי המבייש והמתבייש²³⁷. ויש אומרים שמנדים על בושת דברים עד שיפייס את המבוייש²³⁸, ומסתבר שיותר יש בושת בדברים מבושת של חבלה, שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חברו²³⁹. ויש בבושת דברים גם משום איסור של אונאת-דברים*, ולכן יש אומרים שמלקים את המבייש בדברים²⁴⁰, מכת מרדות מדרבנן²⁴¹, שעבר על לאו של אונאת דברים²⁴², או שעבר על לאו של לא תרצח, שמלבין פני חברו הוא מעין שפיכות דמים²⁴³. וכן הרוקק בפני האשה²⁴⁴, שבחו"ל אין גובים את הקנס של ארבע מאות זוז, מנדים את הרוקק עד שיפייס את האשה או בעלה בממון או בדברים²⁴⁵, ויש אומרים שגם מלקים אותו בחו"ל²⁴⁶, ויש חולקים וסוברים שאין דין מלקות אלא על הוצאת שם רע²⁴⁷.

 

5. מבט הרוחב בש"ס – מהמבעית ליחס לנזק נפשי :
היחס לנפש האדם במרחב הדיני הלכתי- נוגע בפקו"נ? -  לדוגמא - יולדת ואחזו בולמוס  אפילו למול דאורייתא.

פחד וביעתותא בש"ס במרחב רפואי:
א. הפחידוה ברמ"ת.
ב. ביעתותא בגוף קשה.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כ עמוד ב  -
והם אומרים: הוציאוה וכו'. מ"ט? דדילמא מתה. למימרא, דמת אסור במחנה לויה, והתניא: טמא^{1 2} מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו - אלא אפילו^{3 4} מת עצמו, שנאמר: ויקח⁵משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו! אמר אביי: שמא⁶ תפרוס נדה. למימרא, דבעיתותא מרפיא? אין, דכתיב: ותתחלחל⁷ המלכה מאד, ואמר רב: שפירסה נדה. והא אנן תנן: חרדה מסלקת דמים! פחדא צמית, ביעתותא מרפיא.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א  -
הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה - ברזל מחתכו, ברזל קשה - אור מפעפעו, אור קשה - מים מכבין אותו, מים קשים - עבים סובלים אותן, עבים קשים - רוח מפזרתן, רוח קשה - גוף סובלו, גוף קשה - פחד שוברו, פחד קשה - יין מפיגו, יין קשה - שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם - [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב: וצדקה¹ תציל ממות.

תלמוד בבלי מסכת נדה דף עא עמוד א  -
בית שמאי אומרים [וכו']: מאי טעמייהו דבית שמאי? אי נימא משום דכתיב ותתחלחל¹ המלכה ואמר רב: מלמד שפרסה נדה, הכא נמי - אגב ביעתותא דמלאכא דמותא חזיא, והאנן תנן: שחרדה מסלקת את הדמים! הא לא קשיא, פחדא - צמית, ביעתותא - מרפיא. אלא, הא דתנן, ב"ש אומרים: כל האנשים מתים זבין, וב"ה אומרים: אין זב אלא מי שמת זב. אקרי כאן מבשרו - ולא מחמת אונסו! אלא, טעמא דב"ש כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים.

פחד כשיקול מובהק בתחום הנפשי - מאבד עצמו לדעת.

מסכת שמחות:
הלכה א - המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נשלחה הוי נשלה, אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו, וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו.

הלכה ב - איזהו מאבד את עצמו בדעת, לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, ולא לראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות, וראוהו שעלה לראש האילן ונפל ומת, או לראש הגג ונפל ומת, הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת, וכל המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין בו בכל דבר.

הלכה ג - מצאוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף, הרי הוא בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת, וכל המאבד עצמו שלא לדעת אין מונעין הימנו כל דבר.

הלכה ד - ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.

הלכה ה - ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ומיכן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

אבל רבתי פרק ג:
הלכה ד - דתנן במסכת שמחות הספיקות אוננים ומתאבלים עליהם.

הלכה ה  - המאבד עצמו לדעת שאמר אעלה לגג וראוהו מיד שהלך דרך כעס או בשעה שמיצר נפל ומת אין מתאבלין עליו ולא מספידין אבל עומדין עליו בשורה ואומ' ברכת אבלים וכל דבר שהוא נכבוד לחיים, אבל ראוה חנוק באילן או הרוג בספו אינו בחזקת מאובד לדעת ומתאבלין עליו. בנו ואחיו מן

רבינו ירוחם נתיב כח חלק ב: -
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ....ואם היה קטן והפחידו אותו להכותו כדרך שמפחידין לתינוקות ואבד עצמו אין מונעין ממנו כל דבר כל זה באבל רבתי וכתב הרמב"ן וכן גדול שמאבד עצמו לדעת מחמת אונס שמפחידין אותו אין מונעין ממנו כל דבר כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו לדעת והיה אבוד ומותר לו כדאיתא בבראשי' רבה על פסוק ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול אפי' נרדף כשאול תלמוד לומר אך לפי' לא היה שאול בכלל מאבד עצמו וכן נענשו כשלא הספידוהו כראוי וכהלכה כדאי' ביבמות ע"כ.

 

פחד בתחום הנזק - דיני הרחקות נזק- חישוקי חמד.

6. חזרה אל סוגיית המבעית ושאלת הנזק הנפשי:
האם העניין הוא פטור מנזק נפשי או יכולתו של האדם למנוע זאת/גרמא לא ישיר וכו' 

7. מבט אל עולם הפסיקה ועולם המשפט הישראלי והרבני :

1.המרכיב הנפשי - בידוד והסגר והשפעותיהם הנפשיות על אנשים במצבי דחק נפשיים:

הצלת אדם מפחד ובידוד

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פד עמוד ב
ראה שננעלה דלת בפני תינוק - שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין - ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי.

רש"י מסכת יומא דף פד עמוד ב
ננעלה דלת - והתינוק נבעת.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד ב
מילדין את האשה וכו'. מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי? - לאתויי הא דתנו רבנן: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד - מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה - מביאה לה בכלי. אמר מר: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר. פשיטא! - לא צריכא בסומא. מהו דתימא: כיון דלא חזיא - אסור, קא משמע לן: איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי - חזיא חבירתה ועבדה לי. אם היתה צריכה לשמן וכו'. תיפוק ליה משום סחיטה! - רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער - מביאה לה בכלי דרך שערה. דכמה דאפשר לשנויי - משנינן.

תוספות מסכת שבת דף קכח עמוד ב
קמ"ל איתובי מיתבא דעתה - אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב.

חשוקי חמד יומא דף פד עמוד ב
דקא מיבעית

לטלפן לזקן סומא בשבת כדי שלא יבהל כשבניו לא באו

שאלה. מעשה בעבריין שהשתלט עם נשק בליל שבת בבנין מגורים על דייר, תפסו כבן ערובה ואיים לרצחו עקב סכסוך כספי, וניהל תוך כדי כך משא ומתן עם המשטרה. באותו בנין גרה משפחה נוספת ששהו אותה שעה בבית הכנסת כשהם השאירו בבית את אביהם הזקן והעוור, וכששבו לביתם לא אפשרו להם השוטרים להיכנס לביתם, עקב אי הוודאות ששרר שם. והתלבטו הבנים מה לעשות עם אביהם, שנוהג לקום כל יום בשעת בוקר מוקדמת לומר תהילים, וכשיקום וישים לב שאיש אינו עמו בבית עלול להיבהל וגם לצאת מביתו ולהיתקל בפושע, האם מותר להם לטלפן אליו ולומר לו את אשר מתרחש?

תשובה. נראה שמותר להם לטלפן ע"י גוי או ע"י שינוי, אבל אין להם לחלל שבת באיסור תורה, כיון שאין כאן סכנה ברורה. ויעוין בערוך השלחן (או"ח סימן שטז סעיף כב) שכתב וז"ל: מותר להרוג כלב שוטה בשבת, דסכנה ברורה היא, ויש להסתפק אם אינו ברור שזהו כלב שוטה, אלא שיש בו ספק, אם הוי ככל ספק פיקוח נפש דדוחה את השבת, או דאינו דומה, דאפילו בודאי כלב שוטה ג"כ אינו אלא ספק, דאטו מוכרח הוא לנשוך למי שפוגע?! וכיון דבעצם שטותו יש ספק, אולי לא ניתן לחלל את השבת, ואף על גב דבפיקוח נפש מחללין שבת אפילו בהרבה ספיקות כמ"ש בסימן שכ"ט, מ"מ זהו הכל כשהפיקוח נפש נראה, אבל כשיש ספק בהעיקר, אולי לא הותרה, ויש להתיישב בזה, מיהו זהו ודאי דצריך לומר לאינו יהודי שיהרגנו, עכ"ל. וכעין זה כתב המשנ"ב (סימן שכח ס"ק לז בשם הט"ז) שאפילו בספק הצלה צריך לחלל שבת ע"י ישראל, אבל דוקא אם הסכנה ברורה, עיין שם. וצ"ע בעניננו, דלכאורה גם בו יש כמה ספקות, אולי יתגברו על העבריין מיד, אולי הזקן לא יכנס לחרדה, ואולי יאחר לקום, ולכן אין לחלל על כך את השבת, אלא רק ע"י גוי או בשינוי.

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן עה
וברש"י יומא שם ננעלת דלת, והתינוק נבעת ע"כ, משמע לכאורה דדוקא שעובדא היא שהתינוק נבעת, אבל שמא יבעת וימות לא חיישינן, אבל לשון הרמב"ם משמע דבכל אופן חיישינן שמא יבעת, ולהלכה פשוט דנחוש לדעת הרמב"ם ומג"א שהעתיקו, - מ"מ קצת ספק אם זה דוקא בתינוקות כלשון הגמ' שהם קטני קטנים או אפילו קטנים מבוגרים כגדולים, והי' מקום לחלק בזה דכה"ג בעינן נבעתים ממש כרש"י לא שמא יבעתו כיון שעכשיו אינם נבעתים [שו"ר במו"ק להגאון יעב"ץ דהיינו תינוקות כבני שש, מלבד אם יש לחוש שיבעת ויפחד אפי' גדולים מזה וזה כדברינו] ולמדנו מהלכה זאת כי הבעתה גדולה ספק פקו"נ הוא ופשיטא דזה גם בגדולים, ומצינו כמה עובדות בחז"ל כי התרגשות פתאומי גרם למיתה, א"כ נהי דמציאות זה שננעל דלת לפניו לא שייך בגדולים דאינם נבעתים מזה, אבל פשיטא דנבעת ממש במציאות אחר אפילו גדול ורואים הסימנים לכך דמצוה לחלל שבת עליו.

 

יסודות דין היולדת בשבת:

• נסה להגדיר מהו פיקוח הנשפ שיש במקרה זה ואילו פעולות עושים ואילו לא?
• ממתי יולדת נחשבת כיולדת לחלל עליה שבת?
• מה הקשר בין המונח דחויה והותרה בשבת לדין יולדת?

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד ב

 

מילדין^{1 2} את האשה וכו'. מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי? - לאתויי הא דתנו רבנן: אם^{3 4} היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד - מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה - מביאה לה בכלי. אמר מר: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר. פשיטא! - לא^{5 6} צריכא בסומא. מהו דתימא: כיון דלא חזיא - אסור, קא משמע לן: איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי - חזיא חבירתה ועבדה לי. אם היתה צריכה לשמן וכו'. תיפוק ליה משום סחיטה! - רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער - מביאה לה בכלי דרך שערה. דכמה דאפשר לשנויי - משנינן.

תוספות מסכת שבת דף קכח עמוד ב

קמ"ל איתובי מיתבא דעתה - אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קכח עמוד ב

מחללין עליה את השבת לאיתויי מאי. מכאן ראיה כפירוש אחרון דמילדין איסורא דאורייתא, דאי איסורא דרבנן מאי קאמר מחללין לאיתויי מאי, דהא מעיקרא לא תנא אלא [דרבנן, אלא ודאי] איסורא דאורייתא הוא.

מביאה לה בשערה. שתטבול שערותיה ואחר כך תסחטם.

ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי. אפילו שהוא איסור דאורייתא שהוציאה כדרך המוציאין, אבל ביד או בשערה לא הוציאה כדרך המוציאים ואינו אלא איסורא דרבנן.

ותיפוק לי משום סחיטה. פי' דמאי טעמא קא אמרת מביאה בשערה משום מלאכה דאורייתא שלא תביא דרך רשות [הרבים] והא איכא סחיטה דאורייתא.

אין סחיטה בשער. שהשערות אינן בולעין.

מביאה לה בכלי דרך שערה. פי' שיקשור כלי בשערותיה, דכמה דאפשר לשנויי משנינן, וא"ת היכי קאמר לעיל מביאה בידה [הא] שינוי דשערות עדיף וכל מה דאפשר לשנויי משנינן, וי"ל שאם יש ספק ביד האשה [הכי עדיף, ש]אם מביאה בכלי יש להרבות בשיעור משום אותו שמן שישאר בדפני הכלי וכל מאי דאפשר למעוטי בשיעורא ממעטינן, כדאמרינן במנחות (ס"ד א') אמדוהו לגרוגרת אחת ויש אחת בעוקץ אחד ושתים בעוקץ אחר דלא יתלוש אלא אותו של עוקץ אחד.

והא דאמרינן כל מה דאפשר לשנויי משנינן, דוקא שבאותו איחור לא יבא לידי סכנה.

בין לא אמרה צריכה אני. פי' אלא ששתקה, והכי מתפרש כל לא אמרה צריכה אני דשמעתין.

חידושי הר"ן (מיוחס לו) מסכת שבת דף קכח עמוד ב

מביאה לה בכלי דרך שערה. דכל מה דאפשר לשנויי משנינן, ומיהו דוקא בדליכא עכוב לחולה כלל אבל אי איכא עיכוב לא משני'. וכן כתב הר' יהונתן ז"ל ואם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי מצוה לעשות בלא שינוי ולמהר הדבר בכל כחו ע"כ. והיכא שחלה בענין שישראל יכול לחלל עליו את השבת אפי' יכול לעשות ע"י כותי נראין הדברים שיעשה ע"י ישראל ולא ע"י כותי מדאמרי' אין עושין דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י קטנים מפני שהן מצטרפין לדעת אחרת כלומר דסבורין שהדברי' אסורין להם ונותנין להם לעשות לפי שהן נשים וקטנים ואתו לאיכשולי דכותה בכותי נמי אתו לאיכשולי דלא חמירו להו פקוח נפש:

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד ב

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה, כל זמן שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני - מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר, בין אמרה  תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכט עמוד א

 

צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני - אין מחללין עליה את השבת, רב אשי מתני הכי. מר זוטרא מתני הכי: אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה כל זמן שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני - מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר, אמרה צריכה אני - מחללין עליה את השבת לא אמרה צריכה אני - אין מחללין עליה את השבת. אמר ליה רבינא למרימר: מר זוטרא מתני לקולא, ורב אשי מתני לחומרא, הלכתא כמאן? - אמר ליה: הלכה כמר זוטרא, ספק נפשות להקל.

מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה^{1 2} שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה^{3 4} שהדם שותת ויורד. ואמרי לה: משעה^{5 6} שחברותיה נושאות אותה באגפיה. עד מתי פתיחת הקבר? אמר אביי: שלשה ימים. רבא אמר משמיה דרב יהודה: שבעה, ואמרי לה: שלשים. אמרי נהרדעי: חיה^{7 8} שלשה, שבעה ושלשים. שלשה, בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני - מחללין עליה את השבת. שבעה, אמרה צריכה אני - מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני - אין מחללין עליה את השבת. שלשים, אפילו אמרה צריכה אני - אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי. כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת. וכדרב המנונא, דאמר רב המנונא: דבר^{9 10} שאין בו סכנה - אומר לנכרי ועושה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לחיה שלשים יום. למאי הלכתא? אמרי נהרדעי: לטבילה. אמר רבא: לא אמרן אלא שאין בעלה עמה, אבל בעלה עמה - בעלה מחממה. כי הא דברתיה דרב חסדא טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה ואצטניאת, ואמטוי לערסה בתריה דרבא לפומבדיתא. אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין^{11 12} מדורה לחיה בשבת (בימות הגשמים). סבור מינה: לחיה - אין, לחולה - לא. בימות הגשמים - אין, בימות החמה - לא. (ולא היא, לא שנא חיה ולא שנא חולה, לא שנא בימות הגשמים ולא שנא בימות החמה - מדאתמר) +מסורת הש"ס: [איתמר]+ אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז^{13 14} דם ונצטנן - עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז. שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא, רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה, לרבה צלחו ליה שרשיפא. ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום בל¹⁵ תשחית! - אמר ליה בל תשחית דגופאי - עדיף לי. אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, הקיז דם ואין לו מה יאכל - ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה. מאי צרכי סעודה? רב אמר: בשר, ושמואל אמר: יין. רב אמר: בשר, נפשא חלף נפשא. ושמואל אמר: יין, סומקא חלף סומקא.

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קכט עמוד א

הא דאמרינן חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין שלא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. נ"ל בשאין שם חכמה ורופא עסקינן אבל הדברים שעושין לחיה בחול ידועין לכל, לפיכך אף על פי שאמרה אין אני צריכה שיחללו עלי שבת שיכולה אני להמתין לערב כיון שידוע הוא שדבר זה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך אף על פי שאין אנו יודעין אם יכולה זו להמתין עד הערב ולא תבוא לידי סכנה מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דילמא תונבא הוא דנקיט לה (עירובין ס"ח א'), אבל משנסתם הקבר שומעין לה שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה ואפשר שיכולה להמתין. שלשים אפי' אמרה צריכה אני כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאין דמשום לידה אין לה סכנה לחמין, ואי לאו דמסתפינא מרבוותא הייתי מפרש צריכה אני לרחוץ אבל אמרה לחלל עלי אפי' שלשים נמי מחללין.

והא דאמרי נהרדעי שבעה אמרה צריכה אני מחללין אמרה איני צריכה אין מחללין קשיא דיוקא דרישא אסיפא אלא דספק נפשות להקל וסתמא כמי שאמרה צריכה אני כדברי רבינו ז"ל.

אבל איני יודע עיקר דקדוקם של רבינו ושל ר"ח ז"ל בהא דר"ה דמקמיה דאביי הוא משום שאמר משעה שהדם שותת, דאיהו אמאימתי פתיחת הקבר קאי ומש"ה אמר משעה ולא אמר עד שעה, ואי משום דלא אמר משעה שיתחיל הדם להיות שותת ויורד אין בזה דיוק, ותמהני לדבריהם למה פסקו כאביי והא ספק נפשות הוא ולהקל, ובודאי הוה משמע דהלכתא כלישנא בתרא דאמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה, אלא משום דלאו סימנא דסמכא הוא שיש זריזות ויש עצלות לא סמכי רבנן עליה, והרמב"ם ז"ל הספרדי פסק משעה שהדם שותת ויורד.

 

 

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קכט עמוד א

אמר ליה הלכתא כמר זוטרא ספק נפשות להקל. ואפילו אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת, דסתם דברים הנעשין לחיה בשהקבר פתוח אם אינן נעשין לזו יש בה משום סכנת נפשות, והא דקאמרה אין אני צריכה דלמא תונבא הוא דנקט לה (עירובין ס"ח א'), וכתב הרמב"ן ז"ל דנראין הדברים כשאין שם רופא וחכמה אבל אם יש שם רופא וחכמה ואמרו אינה צריכה שומעין לה ולהם, ונראה דלעולם אמרה צריכה אני לה שומעין דלב יודע מרת נפשו כיון דכולהו נשי סתמא מסוכנות הן אצל אותן דברים, אבל לאחר שנסתם הקבר עד תשלום שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ואף על גב דסתם נשים אינן מסוכנות לאותן הדברים הצריכין לה תוך שבעה שומעין לה דלב יודע מרת נפשו, ונראה דאפילו יש שם רופא ואומר אינה צריכה, דאפשר וקרוב תוך שבעה שהיא צריכה, ולבשל לה בכלל דברים אלו, אבל לאחר שבעה עד תשלום שלשים אפילו אמרה צריכה אני כיון שאין לה שום חולי אחר אלא צער לידה אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה על ידי ארמאי, ונראה דדוקא על ידי ארמאי אבל על ידי עבד ואפילו ערל לא, דחייב אדם על שביתת עבדו ובעבד ערל הכתוב מדבר, ולכולי עלמא לעשות מלאכתנו אסור כישראל וכיון שעל ידי ישראל אסור אפילו על ידי עבד אסור.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קכט עמוד א

משעה שהדם שותת ויורד. ומדלא אמר עד שהדם שותת שמע מינה דקדים שיעורא דרב הונא, ולזה פסק רבינו אלפסי ז"ל כאביי לחומרא, ותימא חדא דאפי' דקאמר משעה שהדם יורד ושותת מנא ליה דקדים, דרב הונא לא קאי אאביי אלא אמאי דקאמר מאימתי פתיחת הקבר, ועוד דאפילו דקדים ספק נפשות להקל, לכך פסק הרמב"ם ז"ל דכל היכא דהאי שיעורא קדים מחללינן.

נושאות אותה באגפיה. פירוש שאינה יכולה ללכת ברגליה.

אפילו אמרה צריכה אני אין מחללים עליה את השבת. פי' מטעם פתיחת הקבר, דודאי כבר נסתם, אבל אם קפצה עליה חולי מחללינן, ופירש הרמב"ן ז"ל דהא דיהבינן תלתא זימני לחילול הוא הדין גבי יום הכפורים שאם חל יום הכפורים בתוך שלשה ימי הלידה שלא תתענה כלל ובשבעה אמרה צריכה אני וכו' כדאמרן גבי חילול.

 

פסיקת ההלכה בדין היולדת בשבת 

בית יוסף אורח חיים סימן של
א יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה וכו'. משנה בסוף פרק מפנין (קכח:):

ומ"ש ומדליקין לה הנר אפילו היא סומא. ברייתא שם אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ופריך בגמרא פשיטא לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתי ועבדה לי:

ומ"ש ומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות משנין. גם זה שם בברייתא אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה את השמן ביד ואם אין סיפוק ביד מביאה בשערה ואם אין סיפוק בשערה מביאה לה בכלי ובגמרא מביאה בשערה ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער רב אשי אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן ופירש רש"י דרך שערה כורכת הכלי בראשה בשערה ופסק הרמב"ם בפרק ט' (הי"א) דאין סחיטה בשער ונראה שהוא ז"ל סובר דרב אשי לאו לאיפלוגי ארבה ורב יוסף בסחיטת שער אתא אלא לומר דאפילו אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה ובפרק ב' (הי"א) כתב מביאה לה כלי תלוי בשערה וטעמו משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמו שכתב הרב המגיד בפרק ט' ואם כן מוטב לעשות הוצאה על ידי שינוי מבלי איסור  אחר מלהוסיף עליו איסור סחיטה:

ב אבל נכרית אין מיילדין אותה בשבת וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (כו.) תנו רבנן בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן לעבודה זרה ורמינהו יהודית מיילדת ארמאית בשכר אבל לא בחנם אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה סבר רב יוסף למימר אולודי גויה בשבתא בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכלה למימר לה דדידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן, וכתבו התוספות (ד"ה סבר) תימה לרב יוסף דסלקא דעתיה דשרי ולאביי דמשני דליכא איבה משמע הא איכא איבה שרי היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא דאמרינן בפרק שמנה שרצים (קז:) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדת גוזז יש לומר דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת אי נמי כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו עכ"ל וזהו שכתב רבינו אפילו בדבר שאין בו חילול שבת:

ג ונקראת יולדת משתשב על המשבר וכו'. בסוף פרק מפנין (קכט.) מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משתשב על המשבר ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות לה באגפיה כלומר בזרועותיה שאינה יכולה להלך וכתב הרי"ף (נא:) דרב הונא קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללין עליה שבתא עד שיהא דם שותת ויורד ותשב על המשבר ותמהו עליו הרא"ש (סי' ה) והר"ן (ד"ה אמר) היאך פסק בספק נפשות להחמיר והוה ליה למיפסק משעה שהדם שותת ויורד וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' (הי"ג):

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן. בספר תורת האדם (שער הסכנה) תמה על פסק הרי"ף והעלה דמסתברא דשיעורי לא תלו בהדדי ואית בנשי דלא יתבה על משבר כלל שהולד ממהר לצאת אלא משעה שישבה על המשבר או ששותת הדם ויורד או שחברותיה נושאות אותה באגפיה הרי היא בחזקת מסוכנת ועושין לה עכ"ל והכי נקטינן:

ד וכל שלשה ימים הראשונים אפילו אמרה איני צריכה מחללין עליה וכו' כל שבעת ימים הראשונים פירוש מג' עד ז' וכו' מכאן ואילך עד ל' יום וכו'. בסוף פרק מפנין (שם):

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן (תוה"א שם). כתבוהו גם כן הר"ן שם (ד"ה חיה שלשה) והרב המגיד בפרק שני (הי"ג) ונתבאר עוד בדבריהם שכתב הרמב"ן דדוקא כשאין שם חכמה ורופא [וצרכי החיה ידועים לכל] אבל אם יש שם חכמה ורופא ואומר[ים] אינה צריכה לה ולהן שומעין הרבה שבחול אינן עושות מדורה וחמין בכל יום ודלא כרב אחא (שאילתות שמות שאילתא לח) שכתב דכל שלשה אפילו היא ורופאים אומרים לא צריכה מחללין ועבדין לה מדורה ומחמין לה חמיןא: כתב הרשב"א (ח"ז סי' שמג) שנשאל על יולדת תוך שלשה שאוכלת מאכל בני אדם ואומרת שאינה צריכה שיבשלו לה בשבת והשיב כמסוכנת אנו חושבים ליולדת מפני שאיבריה מתפרקים ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן או דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם יביאוה לידי סכנה ולפיכך כל שאין לה דברים המחזקים ומאכלים הבריאים מחללין עליה את השבת שהשבת דחויה היא אצל החולה ולא הותרה אצלו כיצד הרי שבישלו לה ערב שבת והותירה ובליל שבת אחר עבור קצת שעות מהלילה הוצרכה לאכול אין אומרים נשחוט ונבשל אלא די לה במה שבישלו לה מבעוד יום סמוך לחשכה שעדיין אותו תבשיל כבן יומו לחולים הוא ראוי עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של
דיני יולדת בשבת, ובו י"א סעיפים.
סעיף א

יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפי' היא סומא; ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות משנין, כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאו לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף ב

כותית אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר שאין בו חילול שבת.

סעיף ג

נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, כיון שנראה א' מאלו מחללין עליה את השבת.

סעיף ד

כל שלשה ימים הראשונים אפילו אמרה אינה צריכה מחללין עליה את השבת; משלשה ועד ז', אמרה: אינה צריכה, אין מחללין; מכאן ואילך אפילו אמרה: צריכה אני, אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין בו סכנה.

סעיף ה

היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפי' דרך רשות הרבים, וקורעים בטנה ומוציאין הולד שמא ימצא חי. הגה: ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות (איסור והיתר).

סעיף ו

עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז. (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה ע"ל סי' רע"ו).

 

מצבה הנפשי של היולדת מקרה מרכזי :

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן פח ד"ה ס"ג. נקראת  
 ס"ג. נקראת יולדת לחלל עליה את השבת משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת ויורד, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה וכו', והיינו להקל בכ"א מהסימנים כדעת הרמב"ן, וברמב"ם פ"ב ה"א מהל' שבת היולדת כשכורעת לילד היא בסכנה, וכן בשעה שהיא צועקת בחבליה, ובהי"ג משיתחיל הדם להיות שותת, וכ' במער"ק דכשחברותיה נושאות אותה, היינו צועקת בחבליה, וכורעת לילד היינו יושבת על המשבר, ודם שותת הוא סימן בפני עצמו לפעמים הוא בא לפני ישיבתה על המשבר לפעמים אחריו.

ולפ"ז נדחה קצת מש"כ בביאור הלכה ריש סי' ש"ל דלרמב"ם ישנם ב' הלכות בהדלקת נר דמשעה שהדם שותת אז מותר גם בלא אמרה צריכא אני, ומשעה שצועקת בחבליה דאינה עדין בגדר סכנה מן הסתם מכל מקום אמרה צריכה אני מחללים, ולהנ"ל גם משעה שצועקת בחבליה שהוא השיעור של חברותיה נושאות אותה היא כבר בגדר ספק סכנה כמו יושבת על משבר ודם שותת.

עיין בט"ז דלענין לקרא חכמה אפילו משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר לקרא, - וכהיום שנוסעים לבית חולים בודאי צריכים להקדים כשמופיעים סימנים שהלידה קרובה, איברא שכיח טובא שנשים רשמו לידתם במרחק גדול שיעור נסיעה כמו שעה ועוד יותר, ולעת הצורך הם יכולים ללדת גם בבי"ח בקירוב מקום, וכמה פעמים מענה בפיהם שמרגישים עצמם בטוח יותר בבי"ח הרחוק או שהם מומחים יותר כדבריה, בזה צריך שקול הדעת כי לפעמים אומרים כן רק בשביל טעמים שאינם מספיקים עפ"י הלכה ומחללים שבת שלא לצורך כלל, ומכ"ש כשאומרים שברחוק המאכל כשר ומהודר יותר שאין זה טעם לחלול שבת.

שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו - קונ' משיבת נפש פרק י ד"ה שפתי דעת
  שפתי דעת כהן אלה מפיצים אור ומחדירים דעת להבין כמה וכמה הלכות גדולות שקבעו לנו חכמינו ז"ל בדבריהם הנאמרים באמת וצדק בדיני פקוח נפש דוחה שבת, בתוכם ההלכות האמורות לעיל. וכן ההלכות שנאמרו בגמרא שבת ד' קכ"ח ונפסקו ברמב"ם פ"ב משבת ובשו"ע או"ח סי' ש"ל בדיני יולדות, הגם שגם בזה טוענים הרופאים שכיום אינה קיימת הסכנה האמורה שם ביולדת עד ג' ימים וכו'. ובשום פנים אין בידי חות דעת הרופאים לשנות הדינים האמורים בזה בהחלטיות. ועפי"ד יובנו גם ביתר שאר דברי האו"ז ה' יוה"כ סי' ר"פ והגהות מרדכי פי"ז דשבת סי' תס"ד שיובאו להלן אות י"ב כיעו"ש.

ומצינו שבכזאת כותב באמת להסביר הגר"י פיק ז"ל בההיא דיולדת בפירושו שאילת שלום על השאילתות שאילתא ל"ח אות נ"ג, דעמ"ש שם השאילתות דאע"ג דהיא אמרה בריאה אני ולא צריכנא מדורה וחמין ורופאין נמי אומרין לא צריכה אמרו רבנן יולדת כל שלשה ימים הראשונים ההיא בריותא לא בריותא היא ועבדינן לה מדורה וחמין ומבשלין לה בישולא וכל צורכה כדעבדינן לה בחול. מבאר השאילת שלום הסברו של דבר משום דגם הרופא שאומר שאינה צריכה אינו יודע מה יולד יום אח"כ, וכל שיעורי חכמים כך היא דבתוך שלשה איכא סכנה אף אם לא עכשיו מצירה היא לאחר זמן, וז"ש גאון האי בריותא לאו בריותא היא כלומר דהכי קים להו לחכמים והלכך כל שלשה בכל אופן אף אם היא וגם הרופאים אומרים שאינה צריכה אמרו חכמים ע"פ סוד ד' ליראיו כדי שלא תבא לידי סכנה לחלל שבת עליה כל ג' ימים הראשונים עיי"ש. הרי שהגר"י פיק הסביר ג"כ בדומה לההסבר הנ"ל שחז"ל ראו בזה בחכמתם הקדושה ובסוד ד' ליראיו שהיה מצוי אצלם שאי החילול בתוך ג' בכדי לחמם לה ולבשל עבורה ולהכין לה כל צורכה כדעבדינן לה בחול יכול לסכן אותה ואם לא עכשיו לאחר זמן ולו לטווח רחוק, וידעו גם ידעו מה שיכול ליולד יום אח"כ.

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ח ד"ה גם נראה
גם נראה דלכאורה לא מצינן בש"ס שהתירו חכמים מלאכה דאורייתא מפני חשש שאם לא נקל עליהם ולהתיר יתרשלו מהצלת נפשות, ורק איפכא הוא דמצינן דאין עושין מלאכות של הצלת נפשות ע"י קטנים ונכרים משום זימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו מפני הפחד מחילול שבת ויבוא מתוך כך לידי סכנה, וגם נלענ"ד דמשום הך טעמא התירו חכמים ליולדת איסורי תורה של שבת ויוהכ"פ בג' ימים הראשונים מפני שחששו שיהיו כאלה שבגלל הפחד מאיסור תורה יחמירו על עצמן לחשוש דשמא אינן צריכות לכך וירצו להמנע מחילול שבת או מלאכול ביוהכ"פ ולכן התירו לכל היולדות אפי' אם הרופא אומר שאינה צריכה ואף גם היא לא אמרה צריכה אני, אבל כמדומה שלא נזכר בש"ס החשש שיעבור אדם על לא תעמוד על דם רעך ויתרשל מהצלת נפשות, והא דמצינו בקדוש החודש דחששו לכך היינו שמפני הצער יבואו גם לחשוב דמסתמא יש גם עדים אחרים שיעידו ואתי לאימנועי אבל לא מצינן דחיישינן לרשלנות גם ביודע שצריכים לעדותו, גם נראה דאם נחשוש לרשלנות היינו צריכים להתיר לרופא גם להדליק נר בשבת כדי למצוא את בגדיו המיוחדים לו בגלל החשש שמא יתרשל בפעם אחרת מלבוא מפני שיתבייש לצאת בלי בגדיו המגוהצים, וכמו כן צריכים גם להתיר לרופא הנקרא לחולה ביוהכ"פ לאכול וגם לנסוע גם כשאין שום צורך לכך כיון שבגלל הצום ודאי קשה לו קצת ואם לא נתיר יחפש אח"כ אמתלא מלילך לחולה, ומסתבר שההיתר צריך להיות באופן כללי לכלם כי אם רק למי שידרוש הרי יראה בעיני הבריות כקל דעת ומשום כסופא יבוא להתרשל בפעם אחרת, וכמו שהתירו באופן כללי אלפים אמה לכל רוח ללא שום סייג כך גם זה וכמו שכתבנו קודם מהמהרי"ל דיסקין בקו"א או ה' סוף סעיף ל"ד דמשום כיסופא דעניים התירו איסור תורה גם לעשירים משום דחשיב כפקו"נ עיי"ש. עכ"פ נראה דמלבד מה שמבואר בש"ס מפורש גם בשו"ע סי' ת"ז דהא דחוזרים בשבת למקומם גם אם רחוק יותר מאלפים אמה הוא רק כשמפחדים לשבות במקום שהצילו ולא בבא להצילם מן הנהר או מן המפולת וה"ה נמי ברופא דאין לו שום פחד להשאר כל השבת במקום שהציל.

המבעית חבירו:

 

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ו הלכה טז -
המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים צווח באזנו וחירשו פטור אחזו באזנו וחירשו חייב המבעית בהמת חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נו עמוד א  -
והאיכא: המבעית^{1 2} את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים!  והאיכא: נשברה כדו ברה"ר ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה - ר"מ מחייב בהזיקן, וחכ"א: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים! אין, מיהא איכא טובא, והני אצטריכא ליה, מהו דתימא: בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, מהו דתימא: כיון דלמסתריה קאי מה עביד? בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. הכופף קמתו של חבירו נמי, מהו דתימא: לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר, מהו דתימא: אנא כסויי כסיתיה ניהלך, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. והשוכר עדי שקר נמי, מהו דתימא: לימא דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי, מהו דתימא: מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה הוה מודה? דלמא הוה משתבע לשקרא, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כד עמוד ב  -
ת"ר: הכהו^{1 2} על עינו וסמאה, על אזנו - וחרשה, עבד יוצא בהן לחירות; נגד^{3 4} עינו - ואינו רואה, כנגד אזנו - ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שמן לרב אשי: למימרא, דקלא לאו כלום הוא, והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול^{5 6 7} שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם! ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס^{8 9 10} שצנף, וחמור שנער, ושברו כלים בתוך הבית - משלמים חצי נזק! א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה; כדתניא: המבעית^{11 12 13} את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד? תקע^{14 15 16} באזנו וחרשו - פטור, אחזהו ותקע באזנו וחרשו - חייב. ת"ר: הכהו^{17 18} על עינו וכהתה, על שינו - ונדדה, אם יכול להשתמש בהן עכשיו - אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך: הרי^{19 20} שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה, אם יכול להשתמש בהן כבר - עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - אין עבד יוצא בהן לחירות.

רש"י מסכת קידושין דף כד עמוד ב -
שאני אדם דבר דעת הוא - האי ניזק וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום.

תוספות מסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב
זאת אומרת גרמא בנזקין אסור - ומעיקרא ס"ד כי היכי דמעיקרא פטור ה"נ דמותר הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור ובפרק הפרה (שם דף מז:) הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' וקאמר בגמרא דאם אכלה והוזקה פטור ונתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור (שם) ושולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן (שם נט:) ופורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה ועושה מלאכה במי חטאת (שם נה: נו.) וליבה וליבתו הרוח דפטור בכל הנך כדאמר בפרק הכונס (שם דף נט:) ומבעית חבירו דהוי נמי גרמא כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ובכיצד הרגל (ב"ק דף כג:) שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמיכגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז: ושם) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לר"מ אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו וחילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה"ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.

רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת בבא קמא (לפי דפי הרי"ף) גמרא דף כד עמוד א -
[בבא - קמא נו /א] המבעית את חברו, כלומר תקע לו פתאום ובעתו דלא עבד ליה מעשה בגופו ולא אחזו בידים.

ר' חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) מסכת קידושין דף כה עמוד א -
ת"ר הכהו על עינו וגו' כנגד עינו. פירוש שהכה בכותל והבעיתו בקול וירד מים לעינו ונסתמה או כנגד אזנו ונתחרש בקול, אין עבד יוצא בהן לחירות. והאי דקאמר מאי טעמא, דברי רבינו יצחק, אבל בגמרא מקשינן ואמרינן למימרא דקלא ולא כלום הוא והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית [ותקע בו] ושברו. פירוש בקול. משלם נזק שלם. ואמר רב יוסף סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלמין חצי נזק. אלמא חיישינן לקלא. ומהדר תלמודא ואמר שאני התם דאדם בר דעה הוא. פירוש והואיל וזה העבד בר דעת היה לו ליתן לבו על פחד קול הבא פתאום, והואיל ולא נתן זה על לבו נמצא דאיהו מיבעית לנפשיה, ומשום האי טעמא אמרינן בברייתא המבעית את חבירו, פירוש וניזק: פטור מדיני אדם ואינו חייב לשלם. דגרמא כי האי גונא בנזקין פטור. והוה ליה למיקם אנפשיה ולא [ל]מיבעית: וחייב בדיני שמים. פירוש והקב"ה נפרע ממנו על שהבעית חבירו. לפיכך אם תפס בחבירו ותקע באזנו שעשה מעשה בידים חייב. והאי דאמר רמי בר יחזקאל בגמרא חייב נזק שלם אינה הלכה, אלא אם יש בכלי זרעונים והכניס ראשו ואכל הבזרוני ותקע בכלי ושברו בקול חייב על הבזרוני שאכלם נזק שלם ועל הכלי חצי נזק צרורות דמשלם מן העלייה, דהואיל ויש בכלי בזרוני מנהגו שיכניס ראשו לאכול וכשמכניס ראשו יתקע, ואינו משונה. אבל אין בכלי בזרוני והכניס ראשו וצעק, משונה הוא וחייב חצי נזק קנסא ואינו משלם אלא מגופו. וכן סוס שצנף חייב חצי נזק צרורות, דמנהגו שיצעק ולא שינה בצעקתו:

בית הבחירה (מאירי) מסכת בבא קמא דף צא עמוד א -
המבעית את חברו ונבעת לקולו עד שנתקלקל מחמת הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור הא אם אחזו ותקע בו וחרשו חייב ולענין בשת מיהא אף בלא אחיזה חייב לדעתי כמו שבארתי במשנה:

דין חמשת תשלומי הנזק – דגש על ה'בושת':

משנה מסכת בבא קמא פרק ח משנה א -
החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובבשת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה צער כואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך רפוי הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר (דברים כ"ה) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פו עמוד ב  -
מתני'. המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן - חייב, וישן^{1 2 3} שבייש - פטור. נפל מן הגג והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור על הבושת, עד שיהא מתכוין.

גמ'. ת"ר: ביישו ערום - חייב, ואינו^{4 5 6 7 8} דומה ביישו ערום לביישו לבוש; ביישו בבית המרחץ - חייב, ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק. אמר מר: ביישו ערום - חייב. ערום בר בושת הוא? אמר רב פפא: מאי ערום? דאתא^{9 10 11 12 13} זיקא כרכינהו למאניה, ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה. ביישו בבית המרחץ - חייב. בית המרחץ בר בושת הוא? אמר רב פפא: שביישו^{14 15 16 17 18} על גב הנהר. בעי^{19 20} ר' אבא בר ממל: ביישו ישן ומת, מהו? מאי קמבעיא ליה? אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא הוא, והא מית ליה ולית ליה כיסופא, או דלמא משום זילותא הוא, והא אוזליה? ת"ש, ר"מ אומר: חרש^{21 22} וקטן יש להן בושת, שוטה אין לו בושת; אא"ב משום זילותא, היינו דקתני קטן, אלא אי אמרת משום כיסופא, קטן בר בושת הוא? אלא מאי? משום זילותא, אפילו שוטה נמי! אמרי: שוטה - אין לך בושת גדולה מזו. מכל מקום ניפשוט מינה דמשום זילותא הוא, דאי משום כיסופא, קטן בר כיסופא הוא? כדאמר רב פפא: דמיכלמו ליה ומיכלם, הכא נמי דמיכלמו^{23 24} ליה ומיכלם. רב פפא אמר, הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא דידיה הוא, והוא מיית ליה, או דלמא משום בושת משפחה? תא שמע: חרש וקטן יש לו בושת, שוטה אין לו בושת; אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה, היינו דקתני קטן, אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה, קטן בר בושת הוא? אלא מאי? משום בושת דבני משפחה, אפי' שוטה נמי! שוטה - אין לך בושת גדולה מזו. מ"מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה, דאי משום כיסופא, קטן בר כיסופא הוא? אמר רב פפא: אין, דמיכלמו ליה ומיכלם; והתניא, ר' אומר: חרש יש לו בושת, שוטה אין לו בושת, קטן - פעמים יש לו, פעמים אין לו, הא דמיכלמו ליה ומיכלם, הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם.

פחד וביעתותא בש"ס במרחב רפואי:

א. הפחידוה ברמ"ת

ב. ביעתותא בגוף קשה.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כ עמוד ב  -
והם אומרים: הוציאוה וכו'. מ"ט? דדילמא מתה. למימרא, דמת אסור במחנה לויה, והתניא: טמא^{1 2} מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו - אלא אפילו^{3 4} מת עצמו, שנאמר: ויקח⁵ משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו! אמר אביי: שמא⁶ תפרוס נדה. למימרא, דבעיתותא מרפיא? אין, דכתיב: ותתחלחל⁷ המלכה מאד, ואמר רב: שפירסה נדה. והא אנן תנן: חרדה מסלקת דמים! פחדאצמית, ביעתותא מרפיא.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א
הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה - ברזל מחתכו, ברזל קשה - אור מפעפעו, אור קשה - מים מכבין אותו, מים קשים - עבים סובלים אותן, עבים קשים - רוח מפזרתן, רוח קשה - גוף סובלו, גוף קשה - פחד שוברו, פחד קשה - יין מפיגו, יין קשה - שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם - [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב: וצדקה¹ תציל ממות.

תלמוד בבלי מסכת נדה דף עא עמוד א
בית שמאי אומרים [וכו']: מאי טעמייהו דבית שמאי? אי נימא משום דכתיב ותתחלחל¹ המלכה ואמר רב: מלמד שפרסה נדה, הכא נמי - אגב ביעתותא דמלאכא דמותא חזיא, והאנן תנן: שחרדה מסלקת את הדמים! הא לא קשיא, פחדא - צמית, ביעתותא - מרפיא. אלא, הא דתנן, ב"ש אומרים: כל האנשים מתים זבין, וב"ה אומרים: אין זב אלא מי שמת זב. אקרי כאן מבשרו - ולא מחמת אונסו! אלא, טעמא דב"ש כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים.

 

פחד כשיקול מובהק בתחום הנפשי - מאבד עצמו לדעת.

מסכת שמחות:
הלכה א - המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נשלחה הוי נשלה, אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו, וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו.

הלכה ב - איזהו מאבד את עצמו בדעת, לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, ולא לראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות, וראוהו שעלה לראש האילן ונפל ומת, או לראש הגג ונפל ומת, הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת, וכל המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין בו בכל דבר.

הלכה ג - מצאוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף, הרי הוא בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת, וכל המאבד עצמו שלא לדעת אין מונעין הימנו כל דבר.

הלכה ד - ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.

הלכה ה - ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ומיכן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

אבל רבתי פרק ג:
הלכה ד - דתנן במסכת שמחות הספיקות אוננים ומתאבלים עליהם.

הלכה ה  - המאבד עצמו לדעת שאמר אעלה לגג וראוהו מיד שהלך דרך כעס או בשעה שמיצר נפל ומת אין מתאבלין עליו ולא מספידין אבל עומדין עליו בשורה ואומ' ברכת אבלים וכל דבר שהוא נכבוד לחיים, אבל ראוה חנוק באילן או הרוג בספו אינו בחזקת מאובד לדעת ומתאבלין עליו. בנו ואחיו מן

רבינו ירוחם נתיב כח חלק ב: -
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ....ואם היה קטן והפחידו אותו להכותו כדרך שמפחידין לתינוקות ואבד עצמו אין מונעין ממנו כל דבר כל זה באבל רבתי וכתב הרמב"ן וכן גדול שמאבד עצמו לדעת מחמת אונס שמפחידין אותו אין מונעין ממנו כל דבר כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו לדעת והיה אבוד ומותר לו כדאיתא בבראשי' רבה על פסוק ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול אפי' נרדף כשאול תלמוד לומר אך לפי' לא היה שאול בכלל מאבד עצמו וכן נענשו כשלא הספידוהו כראוי וכהלכה כדאי' ביבמות ע"כ.

איסור המלאכה בשבת וביום טוב ודין הלכה ואין מורין כן:

בין יו"ט לשבת – גדרי ואיסורי מלאכות

עיינו בפסוקים – מה ההבדל בין "מלאכה" ל "מלאכת עבודה"? האם תוכל למצוא בפסוקים הסבר להבדל זה? האם יש לו משמעות דינית?

א.מלאכה:

שמות פרק יב  
 (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:

שמות פרק כ
 (ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: ס

שמות פרק לא  (ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: (ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה:.........(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס

שמות פרק לה
 (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק
לַעֲשֹׂת אֹתָם:(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ

ויקרא פרק טז    
(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

 

ב. מלאכה- מלאכת עבודה:

ויקרא פרק כג
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין ...מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ...(...(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת ....(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

...:  (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

(כו) וַיְדַבֵּר יקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ

במדבר פרק כח
 יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

במדבר פרק כח
 (כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס   (כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

במדבר פרק כט   
(לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: 

• נסה להגדיר את ההבדל בין איסור המלאכה ביום טוב לשבת – מהם הפרטים של האיסור ברמה ההלכתית לדעתך?
• מהו הידע המקדים שיש לך לגבי ההבדל באיסור המלאכה בין שבת ליום טוב(למועדים)?

עיין במשנה מה בין יום טוב לשבת וליום הכיפורים:

משנה מסכת ביצה פרק ה - משנה ב -
[*] כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

משנה מסכת מגילה פרק א משנה ה -
[*] אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת:

האם איסור המלאכות בשבת זהה ליום טוב –בין בבלי לירושלמי

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלז עמוד ב -
משנה. רבי אליעזר אומר: תולין את המשמרת ביום טוב, ונותנין לתלויה בשבת. וחכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב.

גמרא. השתא רבי אליעזר, אוסופי אהל עראי לא מוספינן, למיעבד לכתחלה שרי? מאי היא - דתנן, פקק החלון, רבי אליעזר אומר: בזמן שקשור ותלוי - פוקקין בו, ואם לאו - אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך - פוקקין בו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף, שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. - רבי אליעזר סבר לה כרבי יהודה, דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. - אימר דשמעינן ליה לרבי יהודה - במכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, במכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב מי שמעת ליה? - דרבי אליעזר עדיפא מדרבי יהודה.

תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ז -
אמר רבי מנא יאות א"ר יונה אבה לא אתיא אלא על דבית שמאי למה שהותר מכלל ברירה בי"ט לא הותר מכלל ברירה בשבת. בירר אוכלים מתוך אוכלים. חזקיה אמר חייב רבי יוחנן אמר פטור. מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן. ר' בון בר חייה בשם רבי שמואל בר רב יצחק תיפתר שהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. והתני ובלבד שלא יבור את כל אותו המין. אם עשה כן בשבת חייב. על דעתיה דחזקיה שכן הבורר כדרכו בשבת חייב. על דעתיה דר' יוחנן שכן הבורר כדרכו במקום אחד חייב. דעתיה דחזקיה אפילו עיגולין מן גוא עיגולין. אפילו רמונים מן גוא רמונים. או כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש. [דף נ עמוד א] מיי כדון כל עמא מודיי להדא דרבי אימי דרבי אימי הוה ליה אורחין אפיק קומיהון תורמוסין ופסיליין. אמר לון הבין דעתיכון דאתון מיכול קיסייא בסופא. תני אין בוררין לא טוחנין ולא מרקידין. הבורר הטוחן המרקיד בשבת נסקל. ביום טוב סופג את הארבעים. והא תנינן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. א"ר חנינא ענתונייא דרבן גמליאל היא. דרבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה. והא תנינן של בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפילפלים בריחיים שלהן. מותר לטחון ואסור לבור. ר' יוסי בשם רבי אילא לא הותרה טחינה כדרכה. ומנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין. רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש [שמות יב טז יז] כל מלאכה לא יעשו בהם עד ושמרתם את המצות. תני רבי יוסה בעי כלום למדו לתבשיל אלא מיכן. ר' יוסה לא אמר כן. אלא ר' יוסה בשם רבי שמעון בן לקיש [שמות יב טז יז] אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. עד ושמרתם את המצות. תני חזקיה ופליג אך הוא הרי אלו מיעוטין שלא לקצור ולא לטחון ולא להרקיד ביום טוב.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תצה
סעיף א
כל מלאכה (א) האסורה בשבת אסורה ביום טוב, (ב) א חוץ ממלאכת אוכל נפש, (ג) <א> וחוץ מהוצאה והבערה * (ד) וכן מכשירי אוכל נפש (ה) שלא היה אפשר לעשותה (ו) מאתמול. הגה: (ז) ב ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו (ח) כל שאינו מפיג (ט) טעם כלל, אם עשאו מערב יום טוב (א"ז ומהרי"ל); * מיהו אם לא עשאו מערב יו"ט ויש בו צורך י"ט, (י) מותר לעשותו ג ע"י שינוי (סמ"ק ור"ן).

סעיף ב
(יא) <ב> קצירה [ד] וטחינה ובצירה (יב) וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש (יג) ד אסרום חכמים.

סעיף ג
(יד) ה <ג> אין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט.

סעיף ד
(טו) מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב <ד> ואסרוהו. הגה: (טז) ו ויש מתירין מוקצה אפילו בי"ט (טור בשם פוסקים); אבל נולד אסור, (יז) ז לדבריהם, אפילו בשבת. (יח) וכל מוקצה (יט) שאינו בעלי חיים, (כ) כגון ח אוצר של פירות ועצים, * (כא) ט סגי כשיאמר: מכאן אני נוטל, * (כב) י ואין צריך שירשום (רבינו ירוחם נ"ד ח"ג). * (כג) יא <ה> ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב' ימים טובים של גליות (כל בו). ועיין לעיל סימן ש"י כל דיני מוקצה.

משנה ברורה סימן תצה ס"ק יג -
(יג) אסרום חכמים - דמן התורה כל מלאכה שהוא באוכל נפש מותר אלא חכמים אסרו דברים שהם עבודה רבה כגון הני שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפ"א וא"כ יטרד כל היום בעבודתו וימנע משמחת יו"ט ולכן אסרו חכמים ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יו"ט והרבה פוסקים חולקין וסוברין דמלאכת עבודה הנ"ל אסור מן התורה אפילו באוכל נפש ולא התירה התורה באוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביו"ט ופרטי דינים אלו יתבארו בסימנים הבאים כאו"א במקומו:

 

מוליד ביו"ט

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לג עמוד ב
אין מוציאין את האור וכו'. מאי טעמא - משום דקא מוליד ביום טוב.

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כב עמוד ב
ואין מניחין את המוגמר ביום טוב, ושל בית רבן גמליאל מניחין. אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב, אלא מביאין ערדסקאות של ברזל ומעשנין אותן מערב יום טוב, ופוקקין נקביהן מערב יום טוב. למחר, כשאורחים נכנסין - פותחין את נקביהן, ונמצא הבית מתגמר מאליו. אמרו לו: אם כן - אף בשבת מותר לעשות כן! אלא, אי אתמר הכי אתמר: אמר רב אסי: מחלוקת להריח, אבל לגמר - אסור. - איבעיא להו: מהו לעשן? רב ירמיה בר אבא אמר רב: אסור, ושמואל אמר: מותר. רב הונא אמר אסור, מפני שמכבה. אמר ליה רב נחמן: ונימא מר מפני שמבעיר! - אמר ליה: תחלתו מכבה וסופו מבעיר. אמר רב יהודה: על גבי גחלת - אסור, על גבי חרס - מותר. ורבה אמר: על גבי חרס נמי אסור, משום דקא מוליד ריחא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא - אסור. מאי טעמא - משום דקמוליד ריחא. - ומאי שנא ממוללו ומריח בו, וקוטמו ומריח בו? - התם - ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא. הכא - אולודי הוא דקמוליד ריחא. רבא אמר: על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבשרא אגומרי. דרש רב גביהא מבי כתיל אפתחא דבי ריש גלותא: קטורא שרי. אמר ליה אמימר: מאי קטורא? אי קטורא בידי - מעשה אומן הוא, ואי לעשן - אסור, דהא קא מכבה. אמר ליה רב אשי: לעולם לעשן, מידי דהוה אבשרא אגומרי. איכא דאמרי, אמר ליה אמימר: מאי קטורא? אי קטורא בידי - מעשה אומן הוא, אי לעשן - אסור, דקא מוליד ריחא. אמר רב אשי: אנא אמריתה נהליה, ומשמיה דגברא רבה אמריתה נהליה: לעולם לעשן, ומידי דהוה אבשרא אגומרי.

רש"י מסכת ביצה דף כג עמוד א
דקמוליד ריחא - שנכנס בחרס, שלא היה בו ריח, ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה.

תוספות מסכת ביצה דף כג עמוד א
על גבי חרס מותר - פי' רש"י משום שאין כאן כבוי ואי משום הבערה הוי הבערה כלאחר יד ושרי לעשותה ביום טוב והר"ר יצחק פירש דשפיר הוי הבערה כדרכה ומ"מ שריא דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה ביום טוב וכן משמע בירושלמי [דמשילין] מהו לאדלוקי נר של בטלה ביום טוב ר' יוסי אסר ורבנן שרו והטעם מאן דאסר סבר דהבערה לחלק יצתה והוי מלאכה ואסור לעשותה בי"ט ומאן דשרי סבר דללאו יצתה והבערה שלא לצורך מותר לעשותה בי"ט ולא הוי אב מלאכה ומיהו התם קאמר לא תאסור ולא תשרי ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך כדקאמרינן בירושלמי לא תאסור ולא תשרי ומכל מקום על גבי גחלת אסור לפי שיש כבוי עם הבערה דלכולי עלמא האי לא שרי הואיל דאין זה דבר השוה לכל נפש ואפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תקון אוכל נפש ודאי אסור לכולי עלמא בי"ט ורבא דשרי אף על גבי גחלת היינו משום דחשיב ליה דבר השוה לכל נפש דאם היו עשירים צריכין הן לכך.

שיטה מקובצת מסכת ביצה דף לג עמוד ב
משום דקא מוליד ביום טוב. וא"ת אם כן יהא אסור להדליק אש ביום טוב בעצים או בפחמים דהא קא מוליד. וי"ל דעיקר הבערה אי אפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל הכא יכסה אש ויטמין מבעוד יום ולא יצטרך להוציא אש.

שו"ת אחיעזר חלק ג סימן ס
ע"ד בקשתו לברר בהירחון שלו אדות הנדפס שם בנוגע לאלקטרי' /לחשמל/ בשבת הנה כבר נתפשטה הוראה לאיסור בכל תפוצות ישראל וכן פסק הגר"י שמעלקיש ז"ל בחבורו בית יצחק, דהוי אב מלאכה וחייב משום מבעיר ומכבה ועי' בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' ל"א ובהשמטות שם ובחלק א' סי' ק"פ /ק"כ/ ובכמה ספרים, ומה שיש לדון ולהתווכח בזה אין כדאי שיבאו הדברים בירחון, אשר יתפרסמו הדברים בוכוחים שונים, ויוכל להיות למכשול הרבים. ובשו"ת שאילת דוד להגאון מאוה"ג ר' דוד מקארלין ז"ל בשו"ת או"ח סי' ה' כתב בסוף התשובה בזה"ל: אבל חס לו להדפיס דברי במ"ע כי אנכי מעולם מתרחק מזה וכו' והשנית אנחנו כעת במקום מים הרעים והתלמידים ישתו וימותו כי עמי מקלו יגיד לו כל המיקל כו' ואיני רוצה שיתחלל שם שמים שיקילו הרבה יותר מאשר נכון ע"פ הדין עכ"ד..... המורם מכל האמור דבחבור החוטין של אלקטרי, להבעיר בידים, דהוי מלאכת הבערה ממש וגם אם החבור נעשה בסבוב הכפתור באופן שמאליו יתחברו החוטין דמי ביותר לבידקא דמיא בכח ראשון דחייב משום גירי דילי', גם באופן דהוי גרמא לד' אבן העוזר דבנתינת חטים לתוך הרחיים של מים יש חיוב תורה משום מלאכת מחשבת, ולבד זה גם בגרם כבוי לא כל הגרמות שוות, וכמה שי' ס"ל דיש איסור תורה בזה וידעתי שיש להאריך בזה בכל פרט, אבל אין הזמן גורם לזה, ובבירור ענין זה נדפסו כמה קונטרסים שהעלו להלכה שחייבים בעלעקטרי' משום מבעיר ומכבה.

שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן עב ד"ה ה) ובנוגע
ה) ובנוגע להעריך השעון בכדי להדליק ביום טוב דיש בזה חשש דמוליד אור. והנה ביצה ל"ג אין מוציאין את האור משום דמוליד, וברמב"ם פ"ד מה' יום טוב ביאר, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצוי, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותו מבערב, ובראב"ד שם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה, ובטו"ז רסי' תק"ב כתב, שנראה מהרמב"ם דבא להורות שאין זה אוכל נפש רק מכשירי אוכל נפש דאסורין אם אפשר מבערב, והקשה עליו א"כ במוציא אש כדי להחם בו, דה"ל דין אוכל נפש, יהי' מותר, ומתניתין סתמא תנן אין מוציאין, ומשום הכי פירש הטו"ז כוונת הרמב"ם, דבאמת י"ל דין או"נ, ואפילו הכי אף באוכל נפש לא התירה התורה אלא לתקן מה שיש בעולם אבל לא להמציא ולהוליד יש מאין, והא דהתירה התורה אוכל נפש, אף על גב דאי"א בלי אש, לזה תירץ הרמב"ם, דשפיר אפשר מבערב, ובזה דוקא מותר אוכל נפש. ואני בעניי, לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהרי להדיא מבואר ברמב"ם פ"א ה"ה דאף באו"נ גופיה אסרו חכמים היכי דאפשר מבערב, ואם כן לא קשה כלל קושית הטו"ז, דאף במוציא אש כדי להחם דהוה או"נ, אפ"ה אסור משום דאפשר מבערב ועכ"פ רק מדרבנן וכלשון הרמב"ם שם "אסרום חכמים", ואם כן מנ"ל להטו"ז להמציא שהוא איסור דאורייתא. ועי' ביצה כ"ג ב' מחלוקת רש"י ותוספות ובר"ן שם, לענין או"נ היכי דאפשר.

ו) והנה כמעט רוב האחרונים הסכימו דמוליד לא הוה רק איסור דרבנן, אף להרמב"ם. ועי' בברטנורא ביצה שפי' הטעם דאין מוציאין את האור "משום דמוליד ודמי למלאכה" ובשו"ע הרש"ז "ודומה קצת למלאכה", ועי' במחזה אברהם מ"ב ג"כ דמוליד לא הוה רק איסור דרבנן, וא"כ אם לענין כיבוי ביום טוב דהוה ודאי איסור תורה, מותר ע"י גרם כבוי, כש"כ לענין איסור דמוליד. עי' ביצה ל"ו ב' גבי אין עושין גרף של רעי לכתחילה אבל לגרום מותר גבי רחיים של אביי עי"ש ברש"י ובר"ן, וכן מבואר להדיא בתש' הרא"ש כלל כ"ב דין ח' לעשות גרף של רעי ע"י גרמא מותר, אף שאין לדמות איסורי דרבנן זל"ז, ועי' בתוס' ל"ו שם ד"ה תיתי, וברש"י ביצה כ"א ד"ה ולהוי כגרף. ועי' בתשו' אבן יקרה מה"ג סי' קס"ח שמתיר להדליק העלעקטרון ביום טוב, דלא הוה כלל מוליד רק מבעיר את החוטין מאש מצוי. ובתש' אחת כתבתי שטעה בזה, שהיודע קצת תכונת העלקטרון, יודע שאין בשם כלל אש מצוי, רק ע"י חיכוך חוטי המתכת נולד האור - אכן ידוע שהוא לא קטל קני' באגמא, גם בידיעת התורה גם בידיעת המדע, ובזכרוני שדברתי זה כמה שנים עם הרב הישיש מו"צ בזלוטשוב, ר' שמואל שפירא, ואמר לי בשם גדול אחד להתיר ובשם גדול אחד לאיסור, ואין ולאו ורפי' בידי', אף שנלפע"ד שהדלקת העלעקטרון ודאי הוי מוליד ואסור ביום טוב, אבל ע"י הערכת השעון שלא הוי רק גרמא יכולים להתיר, והמחמיר תע"ב.

שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לב
שאלה: האם מותר להדליק מנורת חשמל ביום טוב, והאם מותר לכבות ביום טוב מנורת חשמל הדולקת מערב יום טוב?

תשובה: במשנה במסכת ביצה (דף לג ע"א) שנינו: אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואמרו בגמרא, מאי טעמא, משום דמוליד ביום טוב. ופירש רש"י בביצה (כ"ג ע"א), שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה ואסור מדרבנן. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ד' מהל' יום טוב הלכה א'): אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שמחככים אותם זו בזו או שמכים אותם זו בזו עד שתצא מהן אש, וכן זכוכית מלאה מים שמניחים אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וידלק, כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. ולפי זה נראה שיש לאסור הדלקת מנורת חשמל, שהרי על ידי הנעת או לחיצת הכפתור נפגשים שני החוטים של החשמל, החיובי והשלילי, ובכך הוא מוליד אש ביום טוב. וכן פסקו באמת הגאון הראגטשובי בשו"ת צפנת פענח (סי' קע"ג). והגאון מברודי בשו"ת מחזה אברהם (סי' מ"ב). וכן העלה הגאון ר' יהודה ליב צירלסון בשו"ת לב יהודה (סימן י"ז).

אמנם בשו"ת אבן יקרה חלק ג' (סי' קס"ח) כתב בפשיטות להתיר הדלקת מנורת חשמל ביום טוב, משום שהאש מצויה בחוטי החשמל, ואין לזה דמיון למה ששנינו שאין מוציאין אש מן האבנים משום מוליד, שכאן ע"י הנעת הכפתור אינו מבעיר את חוטי החשמל אלא מאש מצויה, והרי הוא כמדליק נר מאש שהובערה מערב יום טוב. אולם הגאון מסטמאר ר' אליעזר דוד גרינואלד בשו"ת קרן לדוד (סי' קמ"ד), השיג על האבן יקרה, שנראה מדבריו שלא היה בקי בטכניקה של החשמל, ושהעיקר להלכה שיש בזה משום מוליד אש ביום טוב ע"י פגישת חוטי החשמל, החיובי והשלילי, וכמוציא אש מן המתכות שאסור משום מוליד. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' נ"א) ע"ש. וכן פסק הגאון ר' מרדכי וינקלר בשו"ת לבושי מרדכי תנינא (סי' צ"א). ואמנם והרב הגאון ר' אהרן בן שמעון, אב ביה"ד מצרים, בשו"ת ומצור דבש (סי' י') העלה ג"כ להתיר, בחשבו את הדלקת החשמל למבעיר מאש מצויה, וכן הסכים גם הגאון הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל במשפטי עוזיאל (סי' י"ט), וכ"כ בשו"ת פרחי כהונה (חאו"ח סימן ט"ז). אולם להלכה נראים דברי האוסרים הנ"ל. וכן פסק הגאון רבי שמעון גרינפלד, תלמיד המהר"ם שיק, בשו"ת מהרש"ג (חלק א' סי' ס"ד). וכן כתב בשו"ת חזון נחום (סי' ל'). וכ"כ בשו"ת בית ישראל (סי' נ"ב, דף נ"ג ע"א) ושכן המנהג.

אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הראשי של ירושלים, כתב לצדד בירחון קול תורה (שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'), להתיר הדלקת חשמל ביום טוב מטעם אחר, והוא כי לדעתו אין כאן הבערה בידים ממש, אלא כמסיר המונע, שעל ידי הנעת הכפתור מתקרבים ב' חוטי החשמל ונדלקים, וזה נחשב לגרמא, ומכיון שאין זה אלא גרמא להולדת אש ביום טוב, ולא מצאנו שהחמירו חז"ל אלא במוליד אש בידים, ולא על ידי גרמא, (וכן מתבאר בתוספות ביצה כ"ב ע"א), הלכך מותר להדליק החשמל ביום טוב עד כאן. ותנא דמסייע ליה הוא הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השלחן, בתשובה, (שנדפסה בקובץ בית ועד לחכמים, חוברת א', ניו יורק, תרס"ג), שכתב ג"כ להתיר הדלקת החשמל ביום טוב, מפני שאין זה אלא גרמא, וכבר אמרו בשבת (קכ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי, ואף כאן אינו אלא כמקרב האור ע"י פגישת שני כחות הנגדיים, החיובי והשלילי, ואז יוצא האור לפועל. ולכן יש להתיר ע"ש. (וכן הובא בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קי"ד). אולם הגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודזינסקי, גאב"ד וילנא, בשו"ת אחיעזר (חלק ג' סי' ס') דחה ראיות הגאון רצ"פ פראנק בזה, והעלה שאין זה נחשב כגורם, אלא כעושה בידים, ולכן העלה לאסור. והגאון רבי איסר זלמן מלצר בהסכמתו לספר חלקת יעקב ח"א, הסכים לדברי האחיעזר הנ"ל. וכן העלה ידידנו הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן אוירבך שליט"א בספרו הנכבד מאורי אש, להחמיר בענין הדלקת החשמל ביום טוב. וכן דעת רוב האחרונים. והגאון מופת הדור החזון איש (מועד, סי' נ' אות ט'), חידש שיש חיוב בהדלקת החשמל וכיבויו משום בונה, ומשום סותר, וכן מצדד בזה בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חאו"ח סי' כ"ה), ולפי זה בודאי שיש להחמיר בזה בנ"ד. (וראה עוד בזה בשו"ת יביע אומר ח"א, חאו"ח סי' יט אותיות י"ב - י"ד, ובשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' כ"ו ואכמ"ל).

לפיכך, אף על פי שהמקילים להדליק חשמל ביום טוב, אין למחות בהם בחזקה, בפרט שנהגו כן בכמה קהלות בחו"ל על פי הוראות רבותיהם, (וכמו שכתב ג"כ בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קט"ו), מכל מקום נכון מאוד להסביר להם בלשון רכה, שלפי דעת רוב רבותינו האחרונים יש להחמיר שלא להדליק חשמל ביום טוב, ואחרי רבים להטות. ונודע מה שכתב הר"ן בכיוצא בזה בשו"ת הריב"ש (סי' ש"צ): שהרי אפילו בעסקי העולם הזה כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוחה, והמשומרת מכל נזק ומכשול, ואפילו באפשר רחוק, כל שכן שיש לנו לעשות כן בדברי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם. וכן הובא בבית יוסף או"ח (סי' תר"צ). ובשו"ת אבקת רוכל (סי' נ"ה). ובשו"ת מהרשד"ם (חאו"ח סי' ל"ה). והוא הדין לנידון שלנו, שחביבים דברי סופרים מיינה של תורה (עירובין כ"א ע"ב) ודברי חכמים בנחת נשמעים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

ולענין כיבוי אור החשמל ביום טוב, נראה שאפילו לדעת המתירים הדלקת מנורת חשמל ביום טוב, זהו משום שלדעתם יש להתיר מפני שהדבר נחשב לצורך אוכל נפש, שגם האורח ויתר הנאת הגוף נכללות במשמעות הכתוב: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וכעין מ"ש בגמרא (פסחים כ"א ע"ב) כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וכמ"ש כל זה רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' קי"ג). וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (ביצה כ"א ע"ב). ובספר הרוקח (סי' רצ"ז). וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם לשבת (לט ע"ב) ועוד. אבל לכבות שאין בזה שום צורך ליו"ט, (אלא לחסוך בהוצאות החשמל), בודאי שלא הותר כלל. כמבואר בגמרא (ביצה כ"ב ע"א), ובשלחן ערוך /א"ח/ (סי' תקי"ד סעיף א'), ובספר הלבוש שם. ואף על פי שנראה שכיבוי החשמל אפילו בשבת אין בו איסור מן התורה, שדינו כמכבה גחלת של מתכת, שאיסורו מדרבנן, הואיל ולא שייך בזה כיבוי לצורך פחמים, כמו שהיו עושים במשכן, וכמבואר בשבת (מ"ב ע"א). וכן פסק הרמב"ם (בפרק י"ב מהל' שבת הלכה ב'). והוא הדין לכיבוי אור חשמל. אעפ"כ יש לאסור כיבוי החשמל ביום טוב מדרבנן. ומכל שכן לפי מה שכתב בשו"ת בית יצחק (ח"א מיו"ד סי' ק"כ אות ד'), לחלק בין כיבוי חשמל שיש בו שלהבת השורפת, לכיבוי גחלת של מתכת. והניף ידו שנית בשו"ת בית יצחק (ח"ב מיו"ד סי' ל"א אות ח'), לדחות מ"ש רב גדול אחד בחוברת יגדיל תורה (ח"ב קונטרס ט'), שאין בכיבוי חשמל איסור מן התורה, וכן מוכח מפירוש רש"י (שבת קל"ד ע"א). וכתב על זה: ובמקומי אני עומד שיש בזה איסור תורה ע"ש. (וע"ע =ועוד עיין= בשו"ת מחזה אברהם סי' מ"א). וכן לפי דברי החזון איש (מועד סי' נ' אות נ') שיש בזה איסור משום סותר, נראה שיש בזה איסור מן התורה, שהרי הוא כסותר על מנת לבנות. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ל"א אות ג' ואכמ"ל). וכן מבואר בשו"ת אבן יקרה תליתאה (סי' קס"ח), שאע"פ שלדעתו יש להתיר הבערה במנורת חשמל ביום טוב, אבל לכבות אור החשמל אפילו ביום טוב הוא איסור גמור ע"ש. ואמנם בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (חאו"ח סי' י"ט) התיר גם לכבות החשמל ביום טוב ע"ש. אך נראה שבמחכ"ת אין דבריו נכונים להלכה. ובשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (חאו"ח סי' נ"ו) הביא גם כן בשם האחרונים לאסור כיבוי החשמל ביום טוב. וכן העלה בשו"ת פרחי כהונה (חאו"ח ס"ס =סוף סימן= ט"ז). וראה עוד בשו"ת ירך יעקב ח"א (סי' נ"ד). ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חאו"ח ס"ס =סוף סימן= י'). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' כ' סוף פרק ז'). ובשו"ת דברי חכמים להרה"ג שלום יצחק הלוי (בחיו"ד סי' כ"ב). וכן העלה להלכה הגרש"ז אוירבך בספר מאורי אש. וכ"כ בספר שמירת שבת כהלכתה (עמוד ע') וכן עיקר. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.

שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן יט
סעיף ב. אסור מוליד ביום טוב.

אולם אכתי יש מקום ספק אסור במאור החשמל מדין מוליד וכדתנן אין מוציאים את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא המים (עיין ביצה ל"ג).

והנה בטעם דין זה אמרו בגמ' (שם) משום דקא מוליד ביום טוב, אבל הרמב"ם ז"ל כתב: אין מוציאים את האש וכו' שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב (היו"ט פ"ד ה"א).

ובהשגות הראב"ד (שם) כתב: ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה. והמ"מ ולח"מ (שם) פרשו דברי הרמב"ם דהוצאת אש מן העצים אינו דומה לביצה שנולדה שנהנים בה מגופה משא"כ בהוצאת האש מן העצים וכו' אין נהנים בגופה של האש אלא להסיק ממנה. ולדבריהם מותר להשתמש באש שהוציאו מן העצים ביום טוב שלא אסרו אלא שלא להוציא מהם אש כיון שאפשר לו מבערב אבל אם הוציאו מהם מותר להשתמש בה. והטו"ז חולק על זה וסובר שאסור להשתמש מאש זה כדין כל מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם שאין דוחים יום טוב הואיל ואפשר לעשותם מאתמול (סי' תק"ב סעיף א). אולם לע"ד נראה לומר שבעיקר אין כאן תימה על הרמב"ם דמ"ש בגמ' מ"ט משום דקא מוליד ביום טוב אין זה במובן אסור נולד כדין ביצה שנולדה אלא משום שהוא מוליד דבר שלא היה ביום טוב וכל פעולת הולדה אסורה ביום טוב משום שהיא מלאכה וכמ"ש (ביצה כג) סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור משום דקמוליד ריחא ומ"ש ממוללו ומריח בו וכו' התם ריחא מיהא איתא ואוסיפי הוא דקא מוסיף הכא מולידי הוא דקמוליד ריחא ע"כ ופרש"י בד"ה דקמוליד ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה ע"כ. והרע"ב כתב בפירושו אין מוציאים את האור וכו' משום דמוליד ודמי למלאכה שבורא האש הזה ביום טוב. והם הם דברי הרמב"ם שכתב: אבל להמציא אש אסור כלומר אסור משום מוליד. וכדי שלא תקשי לך והלא הותרה הבערה שלא לצרך כתב הרמב"ם שלא הותרה אלא הבערה מאש מצויה, אבל המצאת אש אינה בכלל הבערה ודינה ככל מכשירי אכל נפש שאפשר לעשותם מאתמול שאסורים לעשותם ביום טוב.

ומכל מקום דינו של המ"מ קיים שלא לאסור הנאתם הואיל וכל עיקר אסור מוליד הוא מדרבנן לא החמירו חכמים לאסור הנאתם ביום טוב.

שו"ר בתשובת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם (סימן ק"ן) שכתב ועל ענין אש שהוציאו בשבת (צ"ל ביום טוב) מותר להשתמש בו הרשב"א כתב בהדיא שהוא מותר והמגיד כתב שכן דעת רבנו וטעמו מפני שכתב אבל להמציא אש אסור וכו' וכיון דכתב הכי משמע שאין הטעם מפני שהוא נולד והא דאמרינן בגמ' מפני שהוא מוליד לא דוקא משום נולד אלא משום שהוליד והמציא ביום טוב דבר שהיה יכול להמציאו בערב יום טוב והטעם שכתב המגיד לחלק בין נולד לממציא האש נכון הוא עכ"ל.

מהאמור למדנו שאסור הוצאת האש מן העצים וכדומה אינה מדין נולד אלא מדין מוליד שאסור ביום טוב. ובודאי שגם המ"מ סובר כך בפירוש הגמ' אלא שעדין היה קשה לו שלפי משמעות דברי הרמב"ם לא נאסר אלא הוצאת האש אבל לא שמושם בה, וע"ז הוקשה לו שיאסר גם השמוש מדין נולד כדין ביצה שנולדה, ותירץ שלא נאסר הנולד אלא בהנאת גופו שראוי הוא בעצמו לאכילה אבל עצים שאינם ראוים אלא לבשל או לאפות בהם לא נאסרו משום נולד.

ולע"ד נראה לומר עוד דבהוצאת אש מן העצים אין בו משום נולד, דנולד שאסרו חכמים אינו אלא בדומה לביצה שנולדה ביום טוב, או פירות הנושרים מן האילן שלא חשב עליהם מעיו"ט לפי שלא היו מצויים לו בהיתר אבל במוציא אש מן העצים ואבנים וכדומה היו כולם מצויים לו להשתמש בהם גם להוצאת אש מהם אם היה רוצה ולכן אין בהם משום נולד אלא שבהוצאתם ביום טוב היא דבר שנעשה באסור מוליד, כמו מוליד ריח בפירות, שאסורה ההולדה אבל לו דבר הנולד, ולכן לא נאסרה הנאתם.

ועל כל פנים נראה ודאי שאין לאסור הדלקת החשמל מטעם זה שהרי הדלקת החשמל אינו מוליד אור אלא מושך זרם ההארה שנאחזת בחוטים הדקים שבתוך העששית ואין זה אלא מבעיר מאש מצויה שהיא נמצאת ועומדת קודם ומתגלה בהסרת המעצור או מציאות כח המושך להדלק בה ולכן אין בהדלקת מאור החשמל לא משום מוליד ולא משום נולד ומותר לסבב המפתח או לדחוק בכפתור כדי לפתוח זרם החשמל שיחדור לתוך החוטים שבעששית ותאיר אותם.

מוליד זרם חשמלי בשבת

פרופ' זאב לב

ראשי פרקים

א. מבוא

ב. מוליד ריח

ג. שיטת הרמ"א ופירוש ה"מגן אברהם"

ד. הקשר בין "מוליד זרם" ומוליד ריח

ה. הגדלת זרם חשמלי והקטנתו

ו. דיבור במיקרופון לענין מוליד זרם

ז. יישומים טכנולוגיים

1. יצירת מתח וזרם ארעי

א. יצירת מתח על ידי אפקט טומסון

ב. יצירת מתח על ידי לחץ

ג. יצירת מתח על ידי מגע (פוטנציאל מגע)

ד. יצירת מתח על ידי תנועה בשדה מגנטי

2. שינוי זרם למצב של מתח בלבד
3. מעגל זרם ללא מתח
4. העתקת מתח במעגל פתוח
5. העתקת מתח למעגל סגור ללא זרם
6. טעינת קבל חשמלי
7. שינוי קיבוליות
8. דינמו - מעגל סגור בשדה מגנטי

ח. טלפון לשבת - "שבתפון" ו"טלפון גרמא"

א. מבוא

לאחרונה התעוררו מספר שאלות הנוגעות למושג מוליד זרם[1]. חלק מן המאמרים אינם מבוססים די צרכם וגם אין ההסברים של הסדורים הטכניים מתאימים למציאות. ישנם גם הכללות רבות ממושגים המושאלים ממקור אחר, או הכללות בדברי אחרונים של הדור הקודם. יתר על כן, גדולי דורנו והדור הקודם שטפלו בענינים אלו השאירו מקום להתגדר, מה גם שהטכנולוגיה החדישה שינתה לא מעט את המצב העובדתי.

היסודות המדעיים הנחוצים להבהרת הפסק הם די מצומצמים. אין צורך בידיעה מתמטית או פיסיקלית מפורטת הדרושה לתיאור פרטי הפרטים של מעגל חשמלי. אין צורך בידיעה בפיסיקה אטומית או מולקולרית, וגם לא בתאור מפורט של תהליכי הולכה ופיזור של אלקטרונים. ידיעה על האלקטרון הבודד היא חשובה רק כאשר האלקטרון הבודד עושה פעולה מוגדרת. בדרך כלל יש להתיחס למעגלים חשמליים כאלו הם בקופסא סגורה, ואין צריך לדעת את הפרטים חוץ מן הפעולה שאדם עושה והתוצאות הנלוות לפעולה.

הגדרה של זרם חשמלי לעניננו היא תנועת מספר גדול של מטענים חשמליים במהירות ממוצעת (על כל האלקטרונים). הזרם הזה יכול להיות קבוע ואז מדברים על זרם ישר, או יכול להשתנות באופן מחזורי עם הזמן, אבל ההספק הוא קבוע (הספק הוא המכפלה של זרם במתח) או הזרם יכול להיות ארעי ודועך עם הזמן. כדי שיזרום זרם כל שהוא יש צורך בכח הפועל על המטענים ומזיזם. הכח הזה הוא או שדה חשמלי או שדה מגנטי הנוצר ע"י כל מקור אנרגיה חשמלית כמו סוללה חשמלית או גנרטור חשמלי. זרם קבוע או הספק קבוע (בזרם ישר או זרם חלופין) קיים אם מחברים מקור אנרגיה למעגל חשמלי סגור. ז"א, אם יש מוליך חשמלי במעגל סגור שמחבר קצה אחד של סוללה או גנרטור וחוזר דרך המעגל לחבור שני בקצה השני של מקור האנרגיה. בזה מערכת חשמלית שונה ממערכת של זרימת מים. גם בזרימת מים קיים כח הדוחף את המים. כגון גובה של מיכל המים, אבל המים אינם צריכים לחזור אל המיכל. לכן קיים הבדל עקרוני: במעגל סגור לא נולד ולא נוצר מטען חשמלי חדש. המטענים רק מועברים ממקום אחד לשני. מקור המתח הוא הכח המניע את המטענים הכמעט חפשיים הנמצאים במערכת לכן לא נוצר חשמל במובן הרגיל.

הכח הדוחף בין שני קצוות של מקור האנרגיה מגדיר מושג פיסיקלי שהוא ההפרש של פוטנציאל, הנקרא גם "מתח". בכל התופעות של זרימת זרם רק ההפרש של הפוטנציאל הוא הקובע ואין משמעות לפוטנציאל אבסולוטי. ברשתות חשמל במבנים שונים בעולם ובארץ שבהם קיים זרם חילופין נוח להגדיר צד אחד או חוט אחד "כפזה" והשני "נויטרל", כאשר חוט "האדמה" הוא הגנה נוספת. לנויטרל יש ערך פוטנציאל מסוים וקבוע ביחס לפוטנציאל של "האדמה". באופן עקרוני אפשר לחבר את הפזה, שהיא החלק הקרוי חיובי, לאדמה ואז הנויטרל יהיה בהפרש פוטנציאל שלילי ביחס לאדמה. הביטויים "פזה"-חיובי ו"נויטרל"-שלילי אינם מושגים אלא מונחים נוחים. סוללה יכולה להיות מבודדת מן האדמה ושני הקצוות בהפרש פוטנציאל גבוה מן האדמה. במקרה זה אדם שיגע בקצה של הנויטרל או בקצה של הפזה יקבל הלם חשמלי ויזרום דרכו זרם לאדמה אם הוא מחובר אליה. אדם שיגע רק בחוט אחד והוא עצמו אינו מחובר לאדמה, לא יקרה לו שום דבר.

זרם רגעי זורם כמעט בכל מקום כשמחברים שני גופים יחד. למשל, חיבור של שני חוטים מתכתיים, אפילו בלי מקור אנרגיה כמו סוללה ואין מעגל סגור, יגרום זרם ארעי שניתן למדידה. אפילו אם מחברים חוט מוליך במעגל סגור בלי סוללה, והחוט מאותו חומר, יזרום בו זרם רגעי. אפילו חיבור או מגע של חומר מתכתי עם חומר מוליך למחצה או מבודד מביא לזרם רגעי. הזרם נוצר משום שבכל משטח יש צפיפות של מטענים. והצפיפות של המטענים שונה ממשטח אחד לשני. בחיבור של שני גופים או משטחים צפיפות המטענים שואפת לשווי משקל וזה מתבטא על ידי זרימת מטענים לזמן קצר עד שיושג שיווי משקל. ניתן לראות זרמים אלו כאילו נגרמים על ידי הפרש של פוטנציאל בין הגופים או בין המשטחים.

גם בגוף האדם יש זרמים ומתחים רגעיים, כל זמן שהוא חי. כשאדם אוכל, מסתכל או מתהלך הוא יוצר מתחים זרמים והפרשי פוטנציאל בגודל של אלפיות וולטים. אין דבר זה נוגע להלכה. לא משום שזה נחשב לדבר שאינו מתכוין, ולא משום שזה אינו מלאכת מחשבת, ולא משום שאין זה דרך המלאכה, וגם לא משום שאין על זה שם מלאכה לענין שבת. אלא זו מהות האדם ואין הכללים האלו חלים על האדם, כשם שאין מלאכות כמו בורר ודישה שייכות לגוף אדם על אף שבגופו קימת ברירה וסינון מתמידים ויש בו גם סוג דישה. השאלה ההלכתית תתעורר רק אם ירצה אדם להשתמש בזרמים או בהבדלי פוטנציאל למטרה מסויימת. למשל אם אדם יפעיל הבערה בשבת דרך גלי מוח [על זה נדון בחבורי "חשמל מודרני והלכה"].

בלשון עממית ; המתח הוא מקור האנרגיה ומקורו בסוללה או בגנרטור של חברת החשמל. הוא הגורם לזרם אם מעגל מתכתי או מוליך אחר נסגר. אבל גם ההיפך נכון; מתח, הפרש של פוטנציאל, אפשר ליצור על ידי זרם. למשל, אם לוקחים קצה אחד של מתכת מסויימת ומקררים אותו ומחממים את הקצה השני נוצר הפרש פוטנציאל בין שתי הקצוות בדומה לסוללה. יש דרכים אחרות להווצרות מתח חשמלי, ובכולם קיימת זרימת זרם של מטענים חשמלים.

קבל חשמלי טעון צובר מטענים במשטח אחד בהשואה למשטח השני ולכן נוצר בו מתח. מתח כזה, למשל, המצוי בין שני משטחים, יכול להשפיע על מטענים חשמלים שאינם נמצאים במעגל שבו נמצא הקבל, ע"י זה שהם מייצרים שדה חשמלי. אם למשל מטענים חשמליים שנפלטו ממקור אחר (למשל פליטת אלקטרונים מחוט שהתחמם לטמפרטורה גבוהה) נעים במסלול ניצב לשני הלוחות של הקבל הם יוסטו מדרכם על ידי כח השדה החשמלי השורר בין שני הלוחות בקבל.

לענין הדיון ההלכתי יש להבדיל בין זרם חילופין בתדירות נמוכה לבין זרם חלופין בתדירות גבוהה מאוד (מעל /10⁹מחזורים לשניה). בתדירות גבוהה כמו זו של קרינת ראדאר המושגים של מתח וזרם הם מעורפלים ואין להם תוקף. אפשר להעביר הספק חשמל של תדירות גבוהה ללא מעגל סגור ובלי חוטי מתכת. אפשר להעביר הספק כזה באלמנטים מבודדים כמו חומר פלסטי או באויר[2]. במשוואות מתמטיות של החשמל כלולות כל התופעות בתדירויות הנמוכות והגבוהות, אבל מבחינה טכנולוגית יש הבדל גדול, וגם לענין הלכה יש הבדל.

הדיון להלן יהיה רק על מעגלים של זרם ישר או זרם חלופין בתדירות נמוכה והוא יתייחס רק לענין "מוליד זרם". לא נדון בשיטת החזון איש שדן מצד איסור בונה, וגם לא באיסור מוקצה.

ב. מוליד ריח

הראשון בין האחרונים שהשתמש במושג מוליד זרם היה ש"ב הגאון רבי יצחק שמעלקיש וז"ל:[3] "בפנים דברתי אודות נר עלעקטרי, ואזכיר בדין אם רשאים לדבר בשבת על ידי מכונה הנקראת טעלעפון. והנה לפע"ד יש איסור בדבר ושומר נפשו ירחק ממנו. כי מלבד מה שמוכרח למדבר במכונה כזאת להכות מקודם בפעמון עת ירצה לדבר וזה איסור משום משמיע קול, יש איסור עוד משום דע"י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי וזה אסור בשבת, דכמו בסחופה אשראי אמרינן בביצה כג דאסור משום דמוליד ריחא, דאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג (קשר או חבור חשמלי בשבת). ומה"ט לדעתי יש לאסור לעשות זאדא וואססער (מי סודה) משום דגם שמה מוליד הרכבה חימית [חעמישע פערבינדונג]".

הגאון רבי חיים עוזר כתב בדומה לזה וז"ל :[4] "וע"ד השאלה ע"ד הדלקה וכבוי העלעקטרי בשבת ויו"ט הדבר פשוט שחייב משום מבעיר ומכבה וגם להדליק ביו"ט הוי מוליד דע"י הרכבת הכוחות מוליד כח".

לעומת זה כתב הגאון ר' שלום אלחנן הלוי יפה וז"ל[5]: "אין בחשמל איסור מוליד לפי שעיקר כח השורף של העלעקטרי כבר מוכן ועומד שם בבית המכונה הגדולה (=חברת החשמל)".

גם בשם החזון איש זצ"ל נאמר שאין איסור מוליד זרם בסגירת מעגל שבו זורם זרם. החזון איש סובר שיש בזה איסור מדאוריתא של בונה שמעמיד את הדבר על מתכונתו. ואולי המושג המורחב של בונה כולל בתוכו כבר מוליד זרם אם כי אין בזה איסור נפרד[6].

הגאון מוהר"ר שלמה זלמן אויערבך דן בשמוש בטלפון בשבתות ויו"ט[7]. במאמרו מפקפק אם יש לנו כח לחדש מעצמנו סוגים חדשים של מוליד שאינם נזכרים מפורש בגמרא. למשל, אין מוצאים בש"ס איסור על הולדת חום או קול (ולפענ"ד גם לא איסור מוליד אור) אלא רק הולדת אש או הולדת ריח. אבל מכיון שכבר הורה זקן בדור הקודם, ה"בית יצחק", לאיסור יש להתחשב בזה.

בתשובתו של הבית יצחק יש שלש נקודות: א. איסור "מוליד" בעשיית חיבור חשמלי כזה שבו נוצר כח חשמלי (מה שכתב הגאון סגירת זרם עלעקטרי כוונתו חיבור מעגל סגור שבו זורם זרם). ב. הוכחה לאיסור "מוליד זרם" מגדר של "מוליד ריח" בביצה כג, א. ג. אפשרות של איסור הרכבה חימית משום שמוליד חומר חדש, וגם זה מתוך דמיון למוליד ריח.

גם בתשובתו הנ"ל של הגרח"ע גרודז'ינסקי נראה שמוליד זרם הוא כתוצאה מהרכבה של שני כוחות - שיוצרים כח חדש.

יש איפוא להבין את המושג "מוליד ריח" והרחבתו לעניננו.

איתא בביצה כב, ע"ב במשנה: "אף הוא (=ר"ג) אמר שלשה דברים להקל; מכבדין בית המטות ומניחים את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחים, וחכמים אוסרין." ובגמרא: "אמר רבי אסי: מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר". ומקשה הגמרא מספר קושיות ומסכמת: "אי איתמר הכי איתמר; אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר אסור. איבעיא להו מהו לעשן? רבי ירמיה בר אבא אמר רב אסור ושמואל אמר מותר. (רש"י: מהו לעשן - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם). רב הונא אמר אסור מפני שמכבה (הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן, רש"י). אמר ליה רב נחמן ונימא מר מפני שמבעיר (=הבשמים. רש"י) א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר. א"ר יהודה על גבי גחלת אסור על גבי חרס מותר (=שאינו מכבה ומבעיר). רבה אמר על גבי חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריח. (רש"י: שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה.) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור, מ"ט? משום דקמוליד ריחא. ומ"ש ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו? התם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא, הכא אולודי הוא דקא מוליד ריחא. (רש"י, סחופי - לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס אסור דקא מוליד ריח בשיראים. והמאירי מפרש: "על גבי חרס אסור - רש"י מפרש שהריח נכנס לחרס, ואנו מפרשים על הריח היוצא משם... שהריח היוצא על ידי האור לא היה מורגש כלל קודם. סחופי כסא - ואע"ג דלאו גימור כלים לגמרי הוא מ"מ איכא אולודי ריחא בכלים").

הוי אומר, האיסור מדרבנן לפי פירוש רש"י פירושו להחדיר ריח לתוך הבגד או לתוך החרס, ולפי המאירי פירושו יצירת הריח ממקור שאינו מריח, אלא שיש גם איסור בהולדת ריח בכלים, ע"י החדרה.

והנה רש"י כתב שאיסור מוליד דרבנן קרוב לאיסור מן התורה שדומה לעושה מלאכה חדשה. ונחזי אנן; כל מלאכה של ל"ט מלאכות העושה את המלאכה משנה את המציאות או באיכות או בכמות או בשניהם, חוץ ממלאכת ההוצאה שהיא מלאכה גרועה. למשל, הכותב על נייר שתי אותיות יצר דבר חדש על ידי הכתיבה. גם במלאכת הוצאה העברת חפץ מרשות לרשות או ד' אמות ברה"ר משנה את איכותו של החפץ שהוא עתה יותר שמושי ותכליתי למי שהוציא את החפץ. ובכן, לפי המאירי האיסור של "מוליד ריח" דומה למייצר אש, ואף כאן הוא מייצר דבר חדש, את הריח שקודם לא היה בנמצא, ורק על ידי שריפת בשמים באש נוצר הריח. לפי רש"י יש להסביר שהשינוי הוא גם באיכות; שלפני פעולתו היה בגד או חרס בלתי מבושם ואחרי פעולתו הבגד או החרס מבושם, וכאלו הם בגד או חרס שונים באיכות.

לפי"ז "מוליד" דידן אינו דומה לכל מוליד אחר בש"ס, כגון ביצה שנולדה ביו"ט או מוליד אש שבהם כאילו נוצר דבר חדש, "יש מאין", שלפני זה לא היו ביצה ואש ורק על ידי ההולדה הביצה קיימת לאכילה, רק על ידי שפשוף והכאה על האבן האש נוצרה, ואפשר להשתמש בה. אבל במוליד ריח לפי רש"י (וגם לפי המאירי לענין מוליד ריח בבגד) לא נוצר דבר חדש בכלל, אלא הבשמים ממשיכים ריח לבגד והיכן כאן "הולדה"? לכן מוכרחים להסביר שבגד מבושם הוא כאלו יצירה חדשה והרכבה חדשה ; סוג בגד חדש, וסוג חרס חדש. מאידך כשמולל הדסים אין האדם יוצר מצב חדש אלא הוא רק מזרז את הוצאת הריח אבל לא מחדירו לחפץ אחר.

שיטת הרמב"ם:[8] "אין מעשנים בקטורת ביום טוב מפני שהוא מכבה ואפילו להריח בה ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים. ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש".

הרמב"ם פסק כמו רבא ושמואל שהתירו באוכל נפש לעשן פירות, אבל השמיט את כל הדין של מוליד ריח, ובמיוחד את הגמרא של איסור סחופי כסא בשיראים. וכתב המ"מ: "ושם מוכיח בגמרא שאפילו כלי שנתגמר לא יכפה אותו על הבגדים כדי שיקלטו הבגדים את הריח שהרי זה מוליד ריח בבגדים. וכן כתבו ז"ל וזהו שאמרו שם סחופי כסא אשיראי, וכל זה נכלל במה שאמר רבינו שלגמר את הכלים אסור".

ונראה לי שאין דבר זה משמע מתוך דברי הרמב"ם. שהרי בסוגיא יש דרגות של כמה איסורי דרבנן; איסור גימור בגדים או כלים, והאיסור נובע ממכבה או מדליק ע"י הבשמים. אחר כך דנו מהו לעשן פירות ובזה יש מחלוקת בין רב ושמואל. אחר כך מובאת מחלוקת של עישון פירות על גבי חרס שאין בו כיבוי ואסרו משום "מוליד ריח". ושם קימת הרחבה של מושג "מוליד ריח" לענין החדרת ריח לבגד בלי עישון שגם זה אסור למאן דס"ל איסור מוליד ריח. ובסוף מופיע דינו של רבא שלענין אוכל נפש, כמו לעשן פירות, מותר אפילו על גחלת, ובמקרה זה הן איסורי דאורייתא, כמו כיבוי והבערה, והן אסור דרבנן, כמו אולודי ריחא, מותרים. והנה הרמב"ם הביא רק דין עישון הקטורת לאיסורא, והיינו הרחת קטורת שבא כתוצאה מעישון ומצד חשש כיבוי, והוסיף שאין צריך לומר דאסור לגמר את הבית ואת הכלים. כלומר, לענין תחילת הסוגיא בגימור פסק הרמב"ם כרבנן ולא כרבן גמליאל, אבל את הסיפא של הגמרא לענין מוליד ריח לא הזכיר הרמב"ם כלל, והרי זהו חידוש גדול? לכן נראה שהרמב"ם אינו סובר שיש איסור דרבנן של מוליד ריח[9]. וכן יש להעיר שגם ברי"ף השמיט דין "מוליד ריח" וכנראה שגם הרא"ש.

בטור מובא בדומה לרמב"ם וז"ל[10]: "אין עושין מוגמר, פירוש שמפזר מיני בשמים על גחלים בין אם מכוון להריח בין אם מכוון לגמר הבית או הכלים. אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר, לא שנא אם מפזרן על גבי חרס או על גבי גחלת של עץ". וזה דומה לפירושנו.

ג. שיטת הרמ"א ופירוש ה"מגן אברהם"

המחבר מביא את לשון הטור ומוסיף הרמ"א: "ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים משום מוליד בהן ריחא"[11]. ומפרש המ"א ד"ה ואסור לסחוף: "ואע"ג דמותר למלול עשבים כמ"ש סימן שכ"ה ס"ה דהתם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקמוסיף, ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר, דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש. ומ"מ אתרוג שהיה מונח מעי"ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו ביו"ט דאינו מריח יותר בשל כך".

ויש להסביר ולהבהיר את גבולות האיסור לבשם בגד מבושם וההיתר להחזיר אתרוג לבגד אם היה מונח בו לפני יו"ט. ונראה שאם יחזיר לבגד בשמים מאותו מין שהיו כבר בבגד, למרות שהם בשמים חדשים אין זה מוליד ריח חדש. כמו כן אם יחזיר אתרוג אחר לבגד, יחשב הדבר כאלו החזיר אותו המין. ומה שהמ"א כתב "דאינו מריח יותר בשל כך" אין כוונתו שהריח אינו מתחזק, דמה בכך אם התחזק שהרי מותר להוסיף ריח וכמ"ש שם, אלא כוונתו שאין מין ריח חדש. ברור שאם הוציא את האתרוג מן הבגד הריח נחלש עם הזמן שעובר וכשמחזיר את האתרוג הריח מתחזק. ולפי זה אם היה אתרוג אחד בבגד מעיו"ט ויחזיר שני אתרוגים, או שהיה בגד מבושם עם בשמים וביו"ט יוסיף בשמים רבים מאותו המין אין זה מוליד ריח. וראיתי ראיה לסברתנו בדברי שו"ע הרב וז"ל: [12]"לפי שאסור להוליד ריח ביו"ט בדבר שלא היה בו ריח שמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה... ואם כבר היה מונח מין בושם זה על הבגד זה בענין שכבר נכנס ריח הבושם בבגד מותר להניח עליו ביו"ט עוד ממין בושם זה כדי להוסיף ריח בושם זה בבגד, אבל אסור להניח מין בושם אחר שהרי הוא מוליד ריח חדש בבגד ביו"ט". ברור שלפי דברי הרב מלאדי יש להבדיל בין כמות הריח ואיכות הריח, ושינוי בריח נחשב כריח חדש.[13]

מסקנת הדיון היא שאיסור מוליד ריח אינו משום שהריח נולד, או משום שמוציא את הריח ממקור "האנרגיה", אלא האיסור הוא משום שטיב הבגד השתנה. לפני פעולתו היה לו בגד פשוט ועכשיו בגד מבושם שהוא בעצמו מקור של ריח, אך בעצם העברת הריח אין איסור.

עוד למדנו שאין איסור בשינוי כמות האנרגיה: אפילו אם התנדף הריח בבגד כמעט כליל כשהוציא האתרוג, כל זמן שנשאר קצת ריח מותר להחזיר את האתרוג. האיסור הוא רק כשמכניס או מוסיף מקור אנרגיה חדש השונה באופיו ובאיכותו.

לפי זה למדים אנו שאם אדם יוציא ויחזיר אתרוג לסירוגין, כך שבזמן שאין האתרוג בבגד מתנדף קצת מן הריח, וכשמחזיר את האתרוג הריח מתחזק, כך שיש "זרם של ריח" שמתחלף לפי זמן, "ריח חילופין", - אין בזה איסור.

כמו כן אין איסור לשים את האתרוג או את הבשמים על מתכת או על כל חומר שאינו בולע וקולט את הריח לזמן רב. ולכן דנה הגמרא דוקא בחרס, שהרי חרס קולט את הריח וכמו שכתב רש"י "נכנס בו הריח", ולא בשאר חמרים שאין הריח מתקיים בהם לזמן מרובה.

ד. הקשר בין "מוליד זרם" ומוליד ריח

הוכחת הבית יצחק לאסור "מוליד זרם" נובעת ממושג "מוליד ריח". לכאורה קשה לדמות שתי תופעות אלו. מצאנו שמוליד ריח קיים בשני אופנים: או שממש מולידים ויוצרים ריח ממקור שאינו מסוגל לבד למסור את הריח החוצה (פירוש המאירי), או שיוצרים תכונה חדשה בבגד ע"י ריח ההופך להיות חלק מן הבגד, שימושי ובר קיימא. הריח בבגד נשאר זמן רב, ומתנדף רק לאט. בשני המקרים יש תופעה של הולדה חדשה. לעומת זאת, אין הולדת חשמל אלא האנרגיה של החשמל והאפשרות של הובלתו נמצאים בתוך הסוללה או בתוך הגנרטור בחברת החשמל. סגירת מעגל אינה פעולה על מקור אנרגיה ולכן אינה דומה למלילת בשמים או לגימור בשמים על אש. סגירת המעגל יכולה להיות במרחק רב ממקור החשמל. הדבר דומה לזרימת מים במעגל צנרת סגורה כאשר הכח הדוחף הוא משאבה. פתיחת ברז מאפשרת זרימת המים, הזורמים מיד כאשר נפתח הברז ונפסקים מיד עם סגירתו.

ברם, עיקר הטענה שאין לדמות זרם חשמלי להולדת ריח היא שזרימת זרם חשמל היא אינה בר קיימא שכן היא תלויה בפתיחת המעגל וסגירתו. הזרימה לא נעשתה חלק מן החוט המתכתי אלא רק מאפשרת הולכת חשמל. פתיחת המעגל מפסיקה את זרימת הזרם, והמצב חוזר לקדמותו כאילו לא נעשה דבר. לא כן בבגד מבושם: הוצאת הבשמים או האתרוג מן הבגד אינה מחזירה את הבגד לקדמותו, אלא הבגד נשאר מבושם, והוא מריח ואפשר להמשיך להשתמש בו בתור כזה. בדרך כלל, מושג מוליד הוא מושג של הולדת מצב חדש שאינו בר החזרה לקדמותו.

עוד הקשו האחרונים, שאין לדמות ריח לזרם החשמל. ריח, קול, ואור, אפשר להרגיש בחושי האדם ואילו זרם חשמלי לא ניתן להרגישו בחושי הראות והשמע[14]. הטענה אינה חזקה כל כך שהרי נגיעה ביד על ידי האדם שמחובר לאדמה או בשני ידים בין החוט של פזה ונויטרל, מביא להעברת זרם דרך האדם ולפעמים הלם חשמלי, והוא חש בזרם כדבעי.

עוד טענו האחרונים, שאין לנו רשות להרחיב ולהמציא איסורי דרבנן חדשים, כמו מוליד מסוג חדש חוץ מאלו שכבר הוזכרו בתלמוד[15].

אין גם להשוות מוליד זרם עם מוליד אש, כמו שחלק מן האחרונים רצו לדמות. שהרי במשנה "שאין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים"[16] הפירוש הוא שמוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה[17]. וגם המאירי כתב:[18] וטעם איסור כל אלו שכל המצאת דבר ממה שאינו אסור אף לצורך אוכל נפש". וידידי פרופ' יהודה לוי האריך בבירור רוב השיטות בענין מוליד אש[19].

רוב האחרונים גם אוסרים יצירת ניצוצות רק כאשר הניצוץ מדליק אש ונאחז בעצים כך שגורם לאש הנמשכת ובת קיימא[20]. אבל ברור שהבית יצחק אינו סובר שיש להביא ראיה ממוליד אש, שהרי הביא את הראיה ממוליד ריח. והסברה מחייבת כך שבמוליד אש זו כנראה גזירה דרבנן מיוחדת שקשורה רק לאש ואין להרחיבה לדברים אחרים. יתר על כן בהוצאת אש מאבנים מולידים דבר חדש, כאילו יש מאין, שהרי לפני זה האש לא היתה בנמצא וכעת יש אש והאבן או העפר נשארו כמות שהיו, אבל בזרם חשמלי אינו מוליד דבר חדש אלא רק שימוש בזרם.

מ"מ מכיון שזקן ההוראה של הדור הקודם, בעל ה"בית יצחק" סבר בפשטות שיש איסור מוליד זרם הנלמד מאיסור מוליד ריח, ורוב האחרונים הלכו בעקבותיו, יש צורך לפרש את הגמרא בביצה כך שמוליד זרם אכן יהיה כלול בתוך המושג של מוליד ריח. לכן יש לפרש שהבגד המבושם או החרס המבושם שקלטו את הריח הם יצירה חדשה מצד זה שיש להם תכונה חדשה וכח חדש[21]. לפיכך יש מקום להשוות מקורות אנרגיה, זו של האתרוג, שמעביר ריח, לסוללה, שמעבירה זרם או לגנרטור חשמלי שמעביר את החשמל. התוצאה בכל המקרים היא יצירה חדשה; בגד מבושם הוא הרכבה חדשה, וכמו כן, חוט מוליך כאשר זורם בו חשמל ייחשב הרכבה חדשה. ואין להקשות שהרכבה זו היא זמנית כי הרכבה זו הרי היא קבועה כל זמן שהמעגל סגור. לזה התכוון כנראה הבית יצחק כשכתב "שע"י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי, וזה אסור בשבת, דכמו סחופא כסא אשראי... הרי שאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג, ובמי סודה, חמישע פערבינדונג". המילה פערבינדונג יש לה שתי משמעויות : אחת- חיבור, והשניה - הרכבה. ואולי הבית יצחק התכוין בשני המקרים להרכבה. ומה שכתב ו"זה אסור בשבת," לאו דווקא שבת, שהרי איסור מוליד ריח הוא גם ביו"ט, וקצת צ"ע.

כך גם כתב הגאון רח"ע גרודז'ינסקי: "דהוי מוליד דע"י הרכבת הכוחות מוליד כח". הכוונה לא רק לכח חדש, אלא תרכובת חדשה שהיא שימושית[22].

לפי הבנה זו של הבית יצחק יש לחלק בין זרם ארעי או מתח ארעי ובין זרם קבוע. בזרם ארעי אין הולדת כח קבוע בכלל, שהרי הכח נפסק תוך זמן קצר, ולא ניתן לשימוש אחר כך. ה"ז דומה לנתינת בושם על חתיכת מתכת או אתרוג בקופסת עץ, שאין בזה איסור של מוליד ריח, שהרי הריח לא נקלט בעץ או במתכת, והריח שנמצא מתנדף תוך זמן קצר. אין זה בגדר מוליד ריח, שהרי לא נוצרת תרכובת חדשה, ומעשים בכל יום ששמים אתרוג בקופסא ואין פוצה פה לאסור. רק בבגד או בחרס, שבולעים את הריח, והוא נעשה חלק מהבגד או מההרס, יש לדון על הרכבה חדשה ועל כח חדש. וכן גם כשסוגרים מעגל חשמלי אפשר לראות כאילו הזרם והחוט המתכתי הם צבת בצבת, וכאילו זו הרכבה חדשה כל זמן שמדובר בזרם ישר או בזרם חילופין בתדירות נמוכה, מה שאין כן בזרם שהוא ארעי, שאינו "כח חדש".

אין כאן מקום להתיחס לשאלת עשיית מי סודה שרוב האחרונים הכריעו שמותר להכין מי סודה אפילו בשבת. יש אמנם להבדיל בין עשיית מי סודה באופן שנעשה בזמן הבית יצחק, שהיו מכניסים אבקה או נוזל מיוחד לגרום לרתיחה, ובין עשיית מי סודה כיום, שמחדירים גז תחת לחץ כמו בסיפולוקס של היום. החדרת גז דו-תחמוצת הפחמן אינה יוצרת תרכובת חדשה כלל, אלא רק מתערב בתוך המים. באופן עקרוני עירבוב זה איננו שונה מערבוב של תמצית תה עם מים או קרח בתוך מים ונדון על שאלה זו במקום אחר[23].

ה. הגדלת זרם חשמלי והקטנתו

במיכשור חשמלי יש לפעמים צורך להגביר את הזרם במעגל (שבו זורם זרם לפני יו"ט או לפני שבת). מדובר כאן במעגל שאין בו חשש של חימום יתר עד כדי כך שחלק ממתכת יהפך לגחלת של מתכת (גובה טמפרטורת גחלת של מתכת שנוי במחלוקת אבל אינו נוגע לעניננו. מדובר בכל מקרה, כך שהמתכת כמעט שאינה מתחממת). יש צורך בזהירות מירבית, ויש לבדוק כל מכשיר וכל שיטה באופן נפרד, האם להתיר בהם הגברת זרם. כפי שיתברר קיימים מעגלים שאסור להגדיל בהם את הזרם, משום שכל שינוי כרוך בהולדת זרם לפי הגדרתו של הבית יצחק, במעגל משנה. מאידך קיימים מעגלים שאין בהם שום חשש של מוליד זרם. להלן נדון במעגלים מסוימים ומוגדרים.

השיטה המקובלת להגדלת הזרם במעגל סגור, שבו זורם זרם ישר, היא לשנות גודל של התנגדות (=נגד משתנה). במעגל סגור שבו זורם זרם חילופים, משנים התנגדות אפקטיבית על ידי שינוי גודל סליל מתכתי או קבל חשמלי או הגאומטריה והצורה שלהם. אפשרות שניה היא כמובן על ידי תוספת מקור אנרגיה כגון סוללה נוספת. יש הבדל גדול בין שתי אפשרויות אלו; שינוי בגודל התנגדות או הסליל והקבל לא משנה את גודל מקור האנרגיה וה"ז כאילו נשארו בבגד אותם הבשמים או אותו האתרוג. שום מעגל ושום מפסק לא נסגר או נפתח. שינוי הזרם במקרה זה הוא רק תוספת של זרם ומותר, כמו שמותר להוסיף ריח מאותו סוג. הדבר דומה כאילו שם בעיו"ט אתרוג על בגד מקופל וביו"ט משנה חלק מן הקיפול כך שהריח יכול לחדור ולהקלט במהירות גדולה יותר.

ברור ששינוי זה גרם תוספת של ריח שבא מאותו האתרוג, ומעולם לא שמענו שיש צורך לדקדק או להזהר להחזיר את האתרוג לאותו המקום המדויק ממנו נלקח. וכך במעגל החשמלי, בשינוי הזרם יש רק תוספת של זרם שבא מאותו מקור האנרגיה. (אין אנו דנים כאן האם יש איסור מוקצה בשינוי התנגדות, כאשר כל המעגל הוא קבוע. ראה לענין זה שו"ת הר צבי, או"ח סי' קצו).

במעגל חשמלי שיש בו התנגדות מסוימת וזורם בו זרם, האם מותר לשנות את גודל ההתנגדות מאפס עד לערך גבוה ביותר (שלעניננו אפשר להחשיבו כאילו הוא גודל אין סופי). שינוי התנגדות משנה את הזרם מזרם גדול לערך אפסי. נשאלת השאלה, האם שינוי זה נחשב למוליד זרם.

דוגמת מעגל פשוט מצויה בציור 1: במעגל קיימת ההתנגדות, 1R. כאשר ערכה קרוב לאפס, וההתנגדות קטנה ביותר, זורם זרם "גדול" במעגל ממקור האנרגיה, 1E. כשמגדילים את ההתנגדות, 1R, הזרם קטן והולך.

בכל מקרה מפל המתח בגודל של 1E מצוי על 1R. ההתנגדות המשתנית בנויה כך שכאשר משנים אותה לא נפתח ולא נסגר כל מעגל. נראה לי ששינוי הזרם מקצה לקצה אינו נקרא מוליד זרם, שהרי המעגל סגור, והוא רק משנה את ההתנגדות הנמצאת בו. אין זה דומה לאדם שפתח או סגר מפסק, שהרי תמיד נשארת התנגדות קטנה ביותר בחוטים, בתוך המעגל, שמגבילה את הזרם, ולכן יש רק הקטנה או הוספה לזרם. ואין לומר שכתוצאה משינוי בגודל ההתנגדות אין זורם זרם בחלק מן הנגד שהרי יש לנו להתיחס למעגל כולו ולא לכל פרטיו באופן נפרד. כמו כן פשוט דאין זה משנה אם משנים את העכבה הכללית על ידי שמשנים את הגאומטריה וצורה של סליל או של הקבל. בכל המקרים הללו קיים רק שינוי בזרימה.

אם מעגל זה יהיה חלק ממעגל יותר מורכב ובחלק נוסף של המעגל יש גם מקור זורם שני, כך שהזרם הכללי מורכב משתי מקורות, אין להתיחס לכל חלק נפרד כאילו הוא הוליד שם זרם, אלא יש להתיחס לכל המעגל כאילו הוא מעגל אחד, וסך הכל הוא שהגביר את הזרם על ידי תוספת זרם שבא ממקור שנמצא בתוך המעגל. הדבר דומה כאילו שני אתרוגים נמצאים על הבגד, וחלק מן הבגד מקופל וחלק שני לא. שינוי בקיפול בחלק מן הבגד משפיע על קליטת הריח מכל אתרוג נפרד. אע"פ כן, אין זה אלא הוספת ריח מאותו הסוג לפי פסק של שו"ע הרב.

לעומת זאת יש לדון, בכובד ראש כאשר המעגל מורכב בחלקו מזרם חלופין ובחלקו מזרם ישר. בציור 2 מופיע מעגל כזה. מצד אחד קיים בו מקור זרם ישר 1E, ובו זורם דרך התנגדות 1R. ומצד שני קיים מעין "מעגל שני" של גנרטור, זרם חילופין 2V, ובו זורם זרם שאפשר לשנותו ע"י נגד משתנה 2R. שני המעגלים מחוברים על ידי קבל C, שמאפשר לזרם החילופין לעבור מהחלק השני אל החלק הראשון, אבל אינו מאפשר לזרם הישר לעבור אל החלק השני. השאלה היא האם יש להתייחס לשני זרמים אלו כאילו הם שני סוגי זרם (כאילו האחד בצבע כחול והשני בצבע אדום), בדומה לשני סוגי בשמים, ולכן יש לדון מצד מוליד זרם. או שמא נאמר שהחיבור כבר נעשה, והוא קיים לפני שבת, כך שמתוך שתי כוחות לא נולד כוח עלעקטרי חדש, וגם אין כאן הרכבה חדשה. ידידי הגאון הרב הלפרין שליט"א רצה לטעון שיש במקרה הנדון חשש של מוליד זרם[24].

נראה לי, אחרי עיון רב, שאין מקום להרחבה נוספת של המושג "מוליד זרם". שהרי המושג הזה, כמו שראינו, הוא בעצמו הרחבה של המושג "מוליד ריח" ודיו בהרחבה זו. כל החדוש של הבית יצחק הוא כלשונו שסגירת מעגל מוליד כוח עלעקטרי, או כמו שכתב בעל האחיעזר שחיבור שני כוחות מוליד כוח חדש של חשמל. נראה לכן שעצם סגירת המעגל הוא הדבר הקובע, שמוליד כוח כזה. הסגירה מאפשרת למעגל לתפקד כהרכבה חדשה, לזרם ישר או לזרם חילופין, או לשניהם גם יחד. אין צורך להתייחס לפרטי המעגל עצמם, ובמיוחד במעגלים משולבים של היום, שהם כה קטנים שקשה לראותם אפילו במיקרוסקופ. יתר על כן, אין חושי האדם מבדילים בדרך כלל בין זרם חילופין וזרם ישר, ואפשר רק לגלות הבדל זה על ידי מיכשור מיוחד. כמו כן, אין למשל חשיבות לענין מבעיר בהבערת גחלת של מתכת, או בבישול של מתכת, האם נעשה על ידי זרם ישר או זרם חילופין. אע"פ שבזרם חילופין, (כאשר מדובר בזרם הביתי שמתחלף 50 פעם בשניה, 50 הרץ) הזרם וגם המתח יורדים לאפס מאה פעמים בשניה, ובחלקיקי זמן אלו אין הבערה ואין חימום, אעפי"כ אנו מתייחסים לממוצע של ההספק שמורגש בחושים, וכאילו יש רצף בהבערה ורצף בחימום (ולכן אין המשך של הזרם או של המתח נחשב ככוח שני או ככוח כוחו). יש להתייחס למושגים כגון זרם שהמדען מגדירם ומשתמש בהם באבחנה ולא לערבב מושגים אלו עם אותם המילים שההלכה משתמשת בהם, אך המובן הוא שונה. (כל זה אמור רק לענין עצם הולדת הזרם, אבל אם הפעלה של זרם ישר או זרם חליפין על ידי שינוי התנגדות תביא לתוצאה של אחת מל"ט מלאכות, בזה חייב כאילו עשה את המלאכה בידיים) .

ו. דיבור במיקרופון לענין מוליד זרם

מכיון שנגענו בשאלה זו, יש להתייחס גם לטענת הרב הלפרין במאמרו שם (ר' הערה 24) בענין דבור במיקרופון או בטלפון, לענין מוליד זרם. במערכת כזאת מצויים בדרך כלל מקורות מתח של זרם ישר וזרם חילופין, וזרמים שונים במעגלים שונים. כאשר אדם מדבר לתוך מיקרופון הוא משנה על ידי הכוח של גלי הקול אחת מן ההתנגדויות האפקטיביות (=עכבות) כמו קבל חשמלי או סליל חשמלי. שינוי זה מתאים בדיוק לאופי גלי הקול שהפיק האדם. נוצר, איפוא, זרם חילופין שדומה יותר לפולסים חשמליים, והם מוגברים ולבסוף מפעילים רמקול. נראה לי שגם כאן אין לראות ביצירת פולסים חשמליים אלו הולדת זרם, לפי הגדרתו של בעל ה"בית יצחק". יתר על כן, אין זה תואם למציאות החשמלית המתוארת שם, שבה נוצר משהו חדש. המציאות היא: ראשית, פולסים אלו אינם דומים לזרם חילופין רגיל, שהוא קבוע בתדירות ונמשך כל הזמן, וכאן הפולסים ארעיים רק בעת הדיבור. שנית, גם בהעדר דבור דרך המיקרופון מצויים בו זרמי חילופין ופולסים חשמליים בתוך המעגל כתוצאה מסיבות שונות. אחת הסיבות היא רעש הסביבה המפעיל את המגבר. כמו כן מצוי רעש טבעי חשמלי בתוך האלמנטים של המעגל. מגבר יקר מתוחכם מונע שפולסים אלו יוגברו יותר מדי ויפעילו את הרמקול חזק מדי. אבל הפולסים קיימים תמיד בתוך המערכת. לכן אין לטעון שהאדם לבד יצר פולסים חשמליים. הוא יצר פולסים שמאפיינים את טיב הדיבור שלו ובעוצמה יותר חזקה, ושינה את הזרם הקיים שמאפיינים את טיב הדיבור.

לפיכך נראה לי שאין כאן מוליד זרם מכמה טעמים: טעם ראשון הוא שלא נראית לדעתנו אפשרות להרחיב את מושג "מוליד" של הבית יצחק לענין זה, שהרי כל המעגלים הם סגורים ומוכנים לפני שבת. שנית, הדבר דומה יותר לשינוי זרם ישר לזרם חילופין. לעיל כבר הזכרנו ענין הפיכת ריח קבוע ל"זרם חילופין" של ריח, למשל על ידי הכנסה והוצאה של אתרוג מן הבגד, שהיה מונח בבגד כבר בערב שבת. אין מניעה לעשות זאת, על אף ששינה את קליטת הריח לקליטה בסירוגין, והתנדפות לסירוגין, והרי זה מותר לכתחילה. טעם שלישי, שהרי פולסים כבר קיימים במעגל, וכל מה שעשה האדם הוא להוסיף פולסים נוספים, ויש להתייחס לכך כהוספת זרם ולא כהולדת זרם.

כל הנ"ל לענין דיבור במיקרופון בשבת אמור אך ורק לענין איסור "מוליד זרם", ולא לענין איסורים נוספים כגון "אוושא מילתא" וסייגים למניעת חילול שבת ופרצות שונות.

ז. יישומים טכנולוגיים

קיימים מעגלים חשמליים רבים בשימוש יום-יומי שענין "מוליד זרם" קשור בהם. מספר האפשרויות הוא כה גדול שאין אפשרות לדון בכולם, ואפילו לא ברובם. אתייחס, איפוא, למספר מצומצם של מעגלים חשמליים שהם מעין אבני-בנין למעגלים יותר מסובכים. נדון, כמו כן, במספר בעיות עקרוניות. לא אביא כאן דוגמאות למעגלים בתדירות גבוהה או פולסים קצרים, משום שכבר הזכרנו בפתיחת המאמר כי מושגי היסוד של זרם ומתח אינם אמורים בהם במובן הרגיל. במאמר אחר נסביר א"יה את ההשלכות ההלכתיות הנובעות מקרינה אלקטרומגנטית, ממעגלים בתדירות גבוהה, ממעגלים אופטיים, סיבים אופטיים וכ'.

1. יצירת מתח וזרם ארעי

מצויים מצבים רבים בטבע שיש בהם מתחים וזרמים רגעיים וארעיים. אבל נוסף לזה, אפשר ליצור מצבים שיש במוליך או בחומר מתח חשמלי בלי שזורם בו זרם קבוע. נמנה כאן ארבע אפשרויות פשוטות:

א. יצירת מתח על ידי אפקט טומסון

בציור 3 רואים חוט נחושת כך שקצה אחד טבול במים קרים וקצהו השני במים חמים. (פחות מיד סולדת או שעור אחר, כך שאין בישול במתכת). כתוצאה מהולכת החום והפרש הטמפרטורה נוצר מתח בין שתי הקצוות. מטען חשמלי נוסף בקצה אחד ואותה כמות מטען חסרה בקצה השני. שום מעגל לא נסגר, וכל מה שאדם עשה הוא לטבול קצה או שתי קצוות בתוך המיכלים, או להוסיף מים קרים או חמים.

ב. יצירת מתח על ידי לחץ

יש חומרים שאם מפעילים עליהם לחץ נוצר מתח חשמלי בין שתי הקצוות של החומר. גבישים של קוורץ הם אופייניים לאפקט זה. קיים גם אפקט הפוך, שהפעלת מתח גורמת לעוותים בחומר.

ג. יצירת מתח על ידי מגע (פוטנציאל מגע)

ציור 4 מראה שתי מתכות שונות שנוגעות אחת בשניה במשטח שווה. בציור השני מדובר באותו סוג מתכת, אך בקצה אחד המשטח רחב ביחס למשטח של הקצה השני. כאשר שני המשטחים נוגעים זה בזה נוצר מתח בשני המקרים. המתח הנוצר נובע משום שכל משטח יש לו צפיפות אלקטרונים שונה, וכדי שיווצר שווי משקל, מועברים מטענים מקצה של החוט אל הקצה השני וכתוצאה מכך נוצר מתח.

ד. יצירת מתח על ידי תנועה בשדה מגנטי

הזזת חוט מתכתי (ללא מעגל סגור) ניצב לשדה מגנטי H, יוצר מתח חשמלי. תופעה זו היא הבסיס לפעולת גנרטור, שבו סובבים מעגלים חשמליים בתוך שדה מגנטי וכתוצאה מכך זורם זרם במעגל. המתח הנוצר הוא כתוצאה מן הכוח הפועל על המטענים, אשר מוזזים במהירות דרך שדה מגנטי.

למעגלים האלה קיים מכנה משותף; שום מעגל לא נסגר, והפעולה עצמה שנעשתה בשבת או ביו"ט מותרת. כגון, הזזת גוש מתכת או הכנסת מים קרים לתוך כוס וכד'. נכון הוא, שנוצר מתח בעקבות פעולה זו והמתח שנוצר הוא כתוצאה מהזזת מטענים שהם זרם ארעי, ותוך זמן קצר ביותר, שלא ניתן להרגשה בחושי האדם.

הזכרנו בראש המאמר, שברוב התופעות בטבע, ובמיוחד בכל פעולות האדם, נוצרים מתחים וזרמים ארעיים. המתחים והזרמים הם בתוך גוף האדם, אבל הם גם כתוצאה ממגע של האדם בחומר חיצוני. יש גם להבהיר שאם יש חוט חשמלי ובו זורם זרם, כל נגיעה בו, או פיתול או כיפוף, גורם לשינוי כלשהו בהתנגדות ולכן גם לשינוי קל, ארעי או קבוע, בזרם. ברור שכל המתחים והזרמים שנוצרים על ידי האדם שלא במתכוין אבל מעצם היותו אדם חי, אין בהם שום חשש של מוליד זרם או חשש אחר, לא בשבת ולא ביו"ט[25].

אמנם המעגלים שהוזכרו לעיל נבנו על ידי האדם בכונה למטרה מסוימת, אך בהם נוצר רק מתח ולא נוצר זרם קבוע. השאלה המרכזית היא למה התכוין בעל ה"בית יצחק" בהגדרת "מוליד זרם". האם התכוין שמוליד זרם הוא רק בדרך של סגירת מעגל אשר כתוצאה מכך זורם זרם חשמלי או האם גם ביצירת מתח בלי זרם יש איסור של מוליד, או שמא יצירת הספק חשמלי כך שאפשר להשתמש בו, ומשתמשים בו, כמו בדיבור בטלפון או בהדלקת אור חשמל, רק בזה קיים איסור מוליד? (ואין כאן המקום להכנס למחלוקת בין הט"ז והמרש"ל ובין המג"א לענין פסיק רישא ומתכוין בקשר לאיסור מוליד).

בפרק הקודם הסברנו את הקושי בהרחבת המושג "מוליד ריח", כדי שיכלול גם מוליד זרם. ההסבר שהתקבל הוא שהבית יצחק החשיב חוט חשמלי שבו זורם זרם כאילו זו הרכבה חדשה, כאילו חוט זה יש בו כוח חדש שנולד בעקבות סגירת המעגל, והכוח הזה אפשר להשתמש בו למאור או לחמום או לבישול או לפעולה אחרת. המושג מוליד זרם שונה ממוליד אור, שהרי במוליד אור לא נבראה הרכבה אלא נוצר דבר חדש כאילו יש מאין, על ידי הכאת שתי אבנים אחת על השניה. המושג מוליד זרם גם שונה ממה שמוזכר במשנה[26] "אין מרסקין את הברד והשלג אבל נותן לתוך הכוס ואינו חושש". לפי רש"י וספר התרומה והרא"ש, עיקר האיסור הוא משום מוליד[27], והיינו קרח שנמס והופך למים, משמעותו הולדת צורה חדשה של חומר, שינוי פזה ממוצק לנוזל, הפיכת קרח למים. זו בריאה חדשה, שהרי לפני זה לא היו מים בכלל. מאידך הכנסת קרח לתוך מים יוצרת רק תוספת של מים. פעולת ההמסה וההפשרה נעשות ממילא ללא פעולת האדם, ולכן זה מותר, ואינו חושש. במוליד מתח, אין יצירה חדשה של חומר, וגם לא הרכבה חדשה, ואין במתח זה שימוש הרגיל, כל זמן שלא נסגר מעגל.

כשמדקדקים בדברי בעל שו"ת אחיעזר נראה שעיקר ענין "מוליד חשמלי" אמור בסגירת מעגל, אשר כתוצאה מכך נוצר כוח חדש ע"י חיבור של שני כוחות ויש שימוש בכח החדש שנוצר (הגרח"ע מתייחס לשימוש של מאור). מושג הכח בלשונו אינו המושג המדעי-טכנולוגי אלא הוא ביטוי של יצירת אנרגיה חשמלית, הספק חשמלי לשימוש. לכן, אין איסור ביצירת מתח בלי זרימת זרם. יש יצירה שהיא מותרת, למשל, יצירה של מוליד חום או מוליד קור על ידי נגיעה במתכת קרה או חמה. בדומה לזה גם יצירת מתח מושרה על ידי אחת הפעולות הנזכרות לעיל, נראה שמותר, שאם לא כן לא מצא אדם את מקומו עלי אדמות בשבת.

אם מדקדקים, כמו כן, בדברי הבית יצחק נראה בעליל שגם הוא התכוון בעיקר להספק חשמלי, אלא בתפישתו הזרם הוא הביטוי המקובל להספק חשמלי, וכך באמת ניכר מתוך תיאורו באיסור של "נסיעה בעגלה הנוסעת ע"י העלעקטריציטעט". לו יתואר מצב שזורם זרם במעגל בלי מתח, ז.א. בלי מקור הספק חשמלי, נראה לכאורה מתוך דברי ה"בית יצחק" שאין כאן איסור של מוליד ונדון בזה להלן.

זאת ועוד, אם יש מצב שבבגד בבת אחת יש ריח ויש חומר אחר שמבטל את הריח, ועל ידי פעולה, כמו לחיצה על הבגד, מזיזים את הריח למקום אחד ואת החומר המבטל למקום אחר, נראה לי שגם זה לא נחשב כמוליד ריח, שהרי הריח היה בבגד אבל לא היה מורגש. גם במקרה שלנו - יצירת מתח - קיימת הפרדה של מטען חיובי ושלילי שלפני זה בטלו אחד את השני. אמנם משל ה"ריח" אינו דומה לגמרי לנמשל, אעפי"כ, יש ללמוד מזה שדיו מה שנלמד בגמרא ואין להרחיבו למצבים שאינם מוזכרים בגמרא.

2. שינוי זרם למצב של מתח בלבד

בציור 6 יש מעגל הסגור לפני שבת ובו קיימת סוללה והתנגדות שאפשר לשנות את ערכה ל"אינסוף". במקרה של התנגדות אינסופית אין זרם במעגל, ונוצר מפל מתח על ההתנגדות.

כפי שהסברנו לעיל, כשמקטינים את הזרם מערך מסוים לזרם אפסי ונשאר רק מתח של התנגדות אין בכך איסור מוליד זרם שכן הזרימה הוקטנה לערך אפסי. וכדומה לזה גם בהגדלת מתח או יצירת מתח על ההתנגדות כתוצאה מכך, אין איסור מוליד. כמו שהוסבר לעיל אין איסור במוליד מתח אלא רק במוליד הספק שהוא בעל שימוש. יש לציין שעל אף שהגדלת ההתנגדות לערך אין סופי דומה באופן מעשי לפתיחת מעגל, אין זו פתיחה אמיתית, ולא נראה לכן כאילו בנה או פתח מעגל. לכן, גם לפי שיטת החזון איש אין כאן איסור של בונה או סותר.

3. מעגל זרם ללא מתח

יש תופעה בטבע שנקראת על-מוליכות, והיא שחומרים מתכתיים מסויימים בטמפרטורה נמוכה מאוד מאבדים כל התנגדות חשמלית. במצב זה זורם בהם זרם בלי שיש צורך במתח חשמלי. חוט חשמל כזה אינו מתחמם כל עיקר, וזרם ימשיך לזרום בהתמדה אפילו שנים. כמובן, אי אפשר להוציא מהם הספק חשמלי, שהרי אין יצירה יש מאין, והספק הוא מכפלת זרם במתח.

נראה לי שאם אדם ישרה זרם חשמל במעגל על-מוליך בלי סגירת מעגל,[28] יש ספק גדול אם זה נכלל באיסור מוליד זרם, שהרי לא נוצר הספק חשמל, וצ"ע.

אם זורם זרם במעגל לפני שבת ואם קירר בשבת את המעגל לטמפרטורה של הליום נוזלי, כך שזורם על-זרם, ולכן אין צורך במקור הספק, אין שום ספק שאין בזה איסור של מוליד זרם. אין כאן הולדה חדשה, ואין זו הולדה של סוג חדש של זרם חשמלי. אין כאן איסור של בונה לפי שיטת החזון איש, שהרי המעגל כבר הוכשר מראש והועמד על מתכונתו בתור מעגל, ולא שמענו ששינוי בטמפרטורה יחשב כאילו יש בזה איסור של בונה.

סכום הדברים: יש לפי ה"בית יצחק" איסור מוליד זרם ומשמעותו מוליד הספק חשמל. אין איסור מוליד מתח כאשר מדובר ביצירת מתח בלי זרם. ויש ספק אם יש איסור של יצירת זרם בלי יצירת מתח[29].

4. העתקת מתח במעגל פתוח

בציור 7 מתוארים שני סוגי מעגלים, אחד לזרם ישר ואחד לזרם חילופין. לנקודות 2 - 1 מתחבר חוט חשמלי עד נקודות 4 - 3, ולכן לא זורם זרם חדש, שהרי המעגל אינו סגור (חוץ מזרם רגעי). בסגירת המתג המתואר הדבר היחיד שהשתנה הוא שמתח שהיה בנקודות 2 - 1, הועבר עכשיו לנקודות 4 - 3. דוגמא לזה הוא הכנסת חוט מאריך חשמלי לשקע בשבת. (אין אנו דנים עכשיו בעניני מוקצה).

נראה שאין כאן בכלל הולדת כח עלעקטרי, וכן אין חיבור של שתי כוחות. אותה הכשרת הכוח והפוטנציאל שהיה מקודם קיימים עכשיו בהמשכו של המעגל, או של החוט החשמלי, אבל הכוח עצמו אינו קיים. דומה הדבר כאילו שם בגד שני על יד בגד ראשון שעליו מונחת קופסא סגורה של בשמים. כל זמן שלא פתח את הקופסא אינו מוליד ריח. על ידי הוספה של בגד הוא רק הכשיר את הבגד השני, שאם יפתח את הקופסא יגיע הריח לבגד השני. אמנם גם כאן אין המשל דומה בדיוק לנמשל לכל פרטיו, ברם, הוא מדגים את העיקרון.

יש להבהיר שגם אין איסור בונה לפי שיטת החזון איש בכגון דא, שהרי מצב המעגל לא השתנה בכלל. גם אין כאן החשש של הגרח"ש גריינימן שטוען כי בסגירת מעגל בשבת בלי שזורם זרם יש חשש לאיסור בונה, שהרי לא סגר שום מעגל. (דברי הגרח"ש גריינימן צריכים עיון רב. הרחבה של המושג בונה אינה במשמע מתוך דברי החזון איש, וכבר הרגיש בזה הגרש"ז אויערבך שליט"א, ראה מאמרו בעמ' 59. לפי הגרח"ש גריינימן יש להזהר למשל שלא לנגוע בכלי מתכת כמו סיר עם מזלג או סכין בשתי קצוותיו, שהרי סוגר מעגל. אפילו אם נאמר שזו בניה ארעית ולא מכוונת, אבל יש לחשוש לפי דברו לאיסור דרבנן וא"כ אין לדבר סוף. ולא שמענו שמי שהוא נזהר בזה בדורות הקודמים).

לסכום: העתקת מתח ממקום אחד בלי יצירת זרם או הספק חדש, אינו נכלל במושגי מוליד זרם.

5. העתקת מתח למעגל סגור ללא זרם

בציור 8 קיים מעגל (א) שהוא פתוח. מחברים אליו מעגל (ב) שגם בו אין זורם זרם (או שזורם בו זרם אבל החיבור אינו משפיע על פעולתו) - למשל משום שיש בו מערכת אלקטרונית עם דיודות. החיבור החדש מביא את המתח שהיה במקום 2 - 1 למעגל השני במקום 3 - 4 בלי שהוא גורם שום שינוי, ולא נוסף כל זרם חדש. מצד שני, פעולה זו הכשירה את המעגל (ב) כך שאם מוסיפים לו עוד מקור הספק אחר, אז יזרום בו זרם.

נראה לי שאין הבדל בין המקרה הקודם של העתקת מתח במעגל פתוח ובין העתקת מתח אל מעגל סגור. כל זמן שהמצב לא השתנה, ואין זרימת זרם וניצול הספק חשמלי, אין איסור מוליד זרם. לא נוצרה שום הרכבה חשמלית ורק נעשתה הכשרת מצב לעתיד לבוא. הכשרת מצב אינה נחשבת כמוליד, ואין בזה איסור מוליד.

6. טעינת קבל חשמלי

במעגל המתואר בציור 9 יש מקור אנרגיה E, וההתנגדות א וקבל C. כשנסגר המעגל זורם זרם ארעי וטוען את הקבל עד שהוא קבל את המטען המירבי שאפשר להטעין אותו במתח E ואחר כך נפסק הזרם. והנה למרות מה שכתבנו לעיל שאין להתחשב בזרם ארעי כמוליד זרם, יש לאסור במקרה הנדון. שהרי כאן הוא מחבר שני כוחות ונולד כוח חדש והספק חדש, אלא שהזרם לא נשאר בפעולה כל הזמן. לפי מה שהסברנו, התכוון הבית יצחק ליצירת הספק חשמלי. כאן כתוצאה מסילוק הספק נטען הקבל, ולכן יש כאן איסור מוליד זרם.

7. שינוי קיבוליות

ציור 10 מתאר קבל C שמחובר למודד מתח E שנמדד על ידי דחית שני עלי מתכת דקים(A). המעגל סגור לפני שבת. בשבת אדם מכניס חומר מבודד כמו מקל פלסטי P בין שתי לוחות הקבל. על ידי זה הוא משנה את גודלו של הקבל והמתח בין נקודה 1 ו2- משתנה. נראה לי שהכנסת חומר מבודד בלי סגירת מעגל אינו בגדר מוליד זרם, וגם לפי שיטת החזון איש אין כאן איסור בונה.

8. דינמו - מעגל סגור בשדה מגנטי

ציור 11 מתאר מצב שבו מייצרים חשמל. מעגל סגור מסתובב בתוך שדה מגנטי המתואר ע"י חצים. זרם חשמל זורם בתוך המעגל וההספק מנוצל בהתנגדות R. כל מעגל לא נפתח וכל מה שהאדם עושה הוא לסובב את הסליל בתוך שדה מגנטי.

נראה לי שעל אף שאין מעגל נפתח ונסגר, ועל אף שאין כאן חבור שמוליד כח חדש מחיבור של שתי כוחות, יש לדון על איסור מוליד זרם. פעולת הסיבוב היא היוצרת את הזרם ואת ההספק, ולפי פירושנו שהאיסור הוא יצירת הספק, אין הבדל בין סגירת מעגל פיסי ובין סיבוב של חוט חשמלי בתוך שדה מגנטי בלי לעשות חיבור חדש. לפי הפירוש המקובל בדברי ה"בית יצחק" שאיסור מוליד זרם הוא רק כשסגר מעגל, לא יהיה איסור במקרה זה, כמו כן, לפי ההסבר המקובל של איסור בונה שחידש החזון איש אין כאן איסור, שהרי הוא לא שינה את המצב וגם לא העמיד את המערכת על מתכונתה. (כאמור לעיל, החזון איש אינו סובר שיש איסור של מוליד זרם, אלא אם נפרש דבריו שאיסור בונה בא במקום איסור מוליד זרם, אם אין איסור בונה יתכן שבעל החזון איש יסכים שבתנאים מסויימים יש לחשוש לאיסור מוליד זרם. אבל מכיון שלא כתב זאת בספריו, ומכיון שבעדות בעל פה על ידי הרב מאיר קרליץ, החזון איש אינו מחשיב איסור מוליד זרם, מסקנה זו היא השערה בעלמא, ואין לסמוך עליה).

ח. טלפון לשבת - "שבתפון" ו"טלפון גרמא"

צוות של קבוצת מחקר "צומת" תכננה מערכות טלפון הקרוי "שבתפון" - לשימוש בשבת ויום טוב במקרים חיוניים והכרחיים. במערכת הזאת מנסה הצוות לפתור מספר שאלות הלכתיות. הטלפון הזה מבוסס על העיקרון שאסור לסגור מעגל שיספק זרם או הספק, אך מותר להעתיק מתח למקום אחר. הדבר דומה לתכנית המתוארת לעיל בציור 8 ; הרמת שפופרת הטלפון מקשרת מתח למעגל משולב ומכשירה אותו למצב שאם יוכנס בו עוד מתח נוסף יווצר החיבור ואפשר לקבל שיחות. המתח הנוסף הזה בא ממעגל עזר שנותן פולסים מחזוריים של מתח. פולסים אלו באים אוטומטית כל הזמן ואינם תלוים בהרמת השפופרת. כלומר, הפעולה היחידה שנעשתה בהרמת שפופרת הטלפון ע"י האדם היא חיבור מתח למעגל אחר. האדם לא סגר שום מעגל זרם או מעגל הספק ולכן גם לא זורם זרם. המערכת דומה במקצת להבאת "הדבר אל האש" כאשר האש עדיין לא קיימת, וכאשר "הארס לא בא לעולם". הדמיון הזה הוא רק במקצת. האש היא הדומה להולדת הזרם, והולדת הזרם נעשית באופן בלתי תלוי במעשה האדם, אבל החיבור מאפשר לאש להווצר או לארס להולד. לכן במובן מה המצב קצת יותר חמור מאשר להביא דבר אל האש. מאידך גיסא קשה להניח שיש להתיחס למושג "הארס לא בא לעולם" גם באיסור דרבנן כמו מוליד זרם או מוליד ריח.

(נראה לי שאין דיני גרמא כזו באיסורי דרבנן דומים לדיני גרמא באיסורי דאורייתא).

הטלפון של צוות "המכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה" בנוי על עקרון אחר. ההנחה הראשונה היא שיש לעשות כל מאמץ לא לפתוח ולא לסגור מעגל חשמלי בין אם החיבור נעשה במעגל זרם ובין אם החיבור במעגל מתח (החשש הוא שאולי יש איסור "מוליד מתח", וגם לצאת ידי חובת שיטת החזון איש של איסור בונה גם כשאין עתה כל סגירת מעגל זרם).

המערכת הזו בנויה כך שכל המעגלים החשמליים כבר מחוברים ופעילים לפני שבת. הפעלת הטלפון, כדי לקבל שיחות וגם לשוחח, נעשית בדרך גרמא ובשיטה שנקראת על ידי המתכננים "מניעת מונע".

התיאור הוא פשוט ואלגנטי. פולסי אור נופלים במחזוריות קבועה על קבל חשמלי טעון חלקית, שהוא חלק ממעגל חשמלי של הטלפון. תפקיד פולסי האור לרוקן במקצת את המטען של הקבל כך שלא יטען עד הסוף. כל זמן שהקבל אינו טעון במטען המירבי - מעגל הטלפון אינו פעיל. אם חוסמים את האור, נטען הקבל ונסגר המעגל, והטלפון מתחבר ומוכשר לשיחות. הרמת השפופרת, או לחיצה על כפתור מתאים, מכניסה תריס מכני בין פולסי האור והקבל. על ידי זה נסגר המעגל למעשה.

הרמת השפופרת של ה"שבתפון" מחברת רק מתח למעגל אלקטרוני, אך עדיין אי אפשר להשתמש בזה כטלפון. לא חובר מעגל הזרם ולא מעגל הספק חשמלי, אלא רק הועבר מתח מסוים, וכבר הסברנו לעיל שלא נראה שיש איסור של מוליד מתח. המערכת רק הוכשרה למצב שאם לעתיד יבא פולס מתח נוסף היא תהיה שמושית, והכשרת מערכת אין בה איסור מוליד. אין כאן גם החשש של הגרש"ם גריינימן לאיסור בונה, כי ראשית החשש הזה רחוק מאד, ושנית, וזה העיקר; אין המערכת גמורה ומוכנה ולא ראויה למתכונתה כך שאין כאן איסור בונה. כמו שהוסבר לעיל המערכת הוכשרה כך שאם יבוא פולס נוסף המערכת תוכל לתפקד כמו טלפון.

דומה הדבר למעגל חשמלי שיש בו שני מפסקים; כדי שהמעגל יהיה סגור ויתפקד ויזרום בו זרם יש לסגור את שניהם. מפסק אחד נסגר ונפתח באופן אוטומטי לסירוגין. סגירת המפסק השני על ידי האדם בזמן שהמפסק הראשון עדיין פתוח אינה מפעילה את המעגל. סגירה זו רק מאפשרת למעגל לתפקד אם וכאשר המפסק השני יסגר בלי עזרת האדם.

דוברי המכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה (ראה מאמריהם של הרב יצחק לוי הלפרין ופרופ' ב. פרנקל לעיל הערה 1) מניחים שאין הבדל עקרוני בין מוליד זרם למוליד מתח, ושניהם אסורים מדרבנן. אם נניח שדברי המכון מדעי טכנולוגי הם נכונים, אם כי זה לא מסתבר כפי שהוסבר לעיל, קל לתקן את מעגל ה"שבתפון" כך שיענה גם על דרישה זו. אפשר לחבר למעגל מתח קטן יחסית, על ידי חלוקת התנגדויות כבר לפני שבת, והרמת השפופרת רק תשנה את חלוקת המתח. במקרה הנדון אין "מוליד מתח" שהרי יש מתח מסוים כל הזמן כבר מלפני שבת, ובשבת יש רק הגדלה או הקטנת המתח, בלי שיש שנוי בסך הכל של המתח המופעל. הראנו לעיל ששינוי כמותי מאותו סוג של בשמים אינו נחשב כמו "מוליד ריח". גם כאן שינוי בגודל המתח על המעגל לא יחשב כמוליד מתח. במקרה הנדון המצב עוד יותר קל שהרי גם הכמות הכללית של המתח אינה משתנית, וכל מה שמשתנה היא חלוקת המתח, הרי זה דומה כאלו אדם פיזר אותה כמות בשמים באופן שונה על הבגד.

זו אחת השיטות הפשוטות לפתור שאלה זו. קיימות שיטות אחרות קצת יותר מסובכות ואולי יותר יעילות. במכתב אל המהנדס דוד בענט, שקבלתי את העתקו בזמן כתיבת המאמר, מצביע הרב ישראל רוזן מ"צמת" על שיטה אחרת שבה אין כל סגירת מעגל מתח ואפילו לא שינוי במתח. הרב רוזן מציין שמערכת ה"שבתפון" שונתה לאופן זה.

ב"שבתפון" המתוקן אין מוליד זרם, אין מוליד מתח, אין סגירת או פתיחת מעגל, אין איסור בונה, ואין פעולה ישירה או בלתי ישירה על המעגל של מערכת הטלפון, חוץ מהכשרתו לקבל פולסי מתח נוספים שבאים באופן קבוע ובאופן אוטומטי כבר לפני שבת ובלי עזרתו של האדם.

טלפון הגרמא של המכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה פועל על העיקרון ההלכתי של "מניעת מונע" (דומה למתמטיקה שבו מספר שלילי כפול מספר שלילי נותן מספר חיובי, או פעולה שלילית על תוצאה שלילית דומה לפעולה חיובית).

לפי עניות דעתי יש בסידור זה חשש רציני שזה יחשב כמעשה ממש.

הבסיס למכשיר זה הוא העיקרון שיש גרמא שהיא מותרת בשבת. איתא "נר שמאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה"[30]. בביאור הגמרא יש מספר שיטות ובעיקר מחלוקת בין רש"י ותוספות. הרב הלפרין היטיב להסביר כל השיטות הנ"ל[31]. ובפסק הש"ע[32] "נר שמונח מאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת (כדרכו) שמא יכבנו הרוח. (אבל לנעול הדלת כנגדו מותר)". "אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת ואפילו אין שם רוח מצויה, אבל אם היה פתוח כנגדה מותר לסגרו ואין בו משום מכבה". הרוח שנושבת ודוחפת על הנר או על המדורה גורמת לנר לכבות או לבעור. הנר עצמו יכול לבעור גם בלי הרוח, והרוח רק משנה את גודל הלהבה של הנר כך שהלהבה בוערת יותר חלש או יותר חזק. סגירת הדלת מפסיקה את רצף הרוח. חלק מן האויר שנכנס לחדר לפני סגירת הדלת ממשיך לפעול כרגיל, אבל ההמשך של אספקת הרוח נפסקת לחלוטין. פעולת חסימת הרוח היא כמו מניעת המונע, או יותר מדוייק ; עיכוב המונע של הבערה יותר חזקה. הפעולה היא עיכוב של רוח שהיתה קיימת כל הזמן. פעולה זו מותרת כמו שפסק הש"ע שמותר לנעול את הדלת הן במקרה של נר והן במקרה של המדורה.

אנשי המכון טוענים כי בדומה לכך עכוב פולסי האור על ידי הכנסת התריס דומה לעכוב הרוח, ולכן מותר להשתמש בטלפון שבנוי על עקרון זה.

נראה לי שיש מספר הבדלים בין הדין הזה בגמרא ובין הגשמת עקרון זה לענין טלפון הגרמא, ובראשית העובדות; סגירת הדלת לפני הרוח משאירה מצב עמיד וקבוע לענין דליקת הנר, וגם לענין מקור הרוח. הרוח רק מוסיפה הבערה או כיבוי ע"י שנכנס אויר נוסף על הנר. לא כן במעגל המתואר של טלפון הגרמא. חסימת פולסי האור אינה משאירה את הקבל במצב עמיד, אלא הקבל מתחיל להתמלא ולקבל מטען חדש שלא היה בו קודם לכן. פעולת סגירת הדלת כנגד הרוח בעיקרה היא שלילית, מניעה של הרוח. בהכנסת התריס לפני פולסי האור הפעולה בעיקרה היא חיובית. היא אמנם מונעת את פולסי האור אבל מצד שני מאפשרת טעינת הקבל.

התבוננות בגמרא מלמדת שכל בקשתו וכוונתו של האדם בסגירת הדלת לפני הרוח היא למנוע את הרוח להכנס לחדר. כוונתו אינה מושפעת מהשאלה האם יש בחדר נר או לא. אין כוונתו להשפיע על הבערת הנר, ולכן דנה הגמרא האם יש להתייחס למצב מצד דבר שאינו מתכוין, או מצד פסיק רישא לענין כיבוי הנר במקרה שאין כוונתו לכבות הנר. פעולה שלילית של חסימת הרוח אינה נחשבת כפעולה חיובית, ולכן גרמא זו מותרת, אפילו אם התוצאה היא פסיק רישא. אין להסיק מכאן מסקנה שמותר לעשות מעשה של מניעה כאשר כל כוונתו במעשה זו היא תוצאה חיובית, ורק בשביל המטרה הזאת הוא עושה מעשה המניעה. יש סברה להניח שמעשה זה לא יחשב כמעשה שלילי, כעיכוב, אלא כמעשה חיובי שהרי התוצאה הזאת היא דרושה ומתוכננת ונגרמת על ידי המעשה.

נוסף לזה, אם נתבונן במערכת האלקטרונית נראה שקשה לדמות חסימת פולסי האור לסגירת דלת לפני הרוח. כתוצאה מחסימת פולסי האור הקבל מתמלא והמעגל החשמלי נסגר, זאת אומרת, שמניעת הפולסים היא דרך מסויימת של סגירת מעגל חשמל והיא בעצם מפסק מתוחכם, ולכן יש כאן תוצאה של "מוליד זרם" על ידי סגירת מעגל.

אפשר גם להדגים את טלפון הגרמא כדומה לענין בידקא דמיא בכח ראשון שנחשב כמעשה בידים וחייב. נתאר לנו מפל מים שאפשר לחסום אותו על ידי מחסום מכני. מצד אחר של האגם נמצא אדם כפות, קרוב מאד. כתוצאה מסגירת הסכר נפסקת נפילת המים מצד זה, אבל תיכף ומיד נופלים המים מן הצד השני בו נמצא האדם הכפות, והמים האלו הורגים אותו מיד. הפעולה השלילית כלפי מפל המים, דהיינו סגירת המחסום, היא פעולה חיובית ומעין פתיחת מחסום לענין זרימת המים לכוון השני. נראה שאדם שיסגור את המחסום יהיה חייב אם יהרג האדם כפות, מכיון שהמעשה יחשב כבידקא דמיא בכח ראשון למרות שנעשה על ידי סגירת המחסום. הנמשל אינו דומה למשל בכל פרטיו, אבל הכנסת התריס לפולסי האור מאפשר מילוי הקבל, סגירת המעגל, זרימת החשמל והפעלת הטלפון. ונראה לי שאם תהיה מנורה במעגל הטלפון והמנורה תדלק כתוצאה מהכנסת התריס יהיה חייב בשבת.

לאור הערות האלו יש להעדיף לפי עניות דעתי את מכשיר ה"שבתפון" על מכשיר טלפון הגרמא. אפילו בדגם הישן של ה"שבתפון" שבו האדם מחבר מתח למעגל (ולפי הדרך שתיארתי לעיל הוא רק מגדיל את המתח) אין כאן מוליד מתח. האדם אינו מעורב באופן ישיר או בלתי ישיר בהפעלת הטלפון, ובהכנסת המתח אין איסור. כאמור לעיל, לאחר שפור ה"שבתפון" אין אפי' הכנסת מתח או שינוי בו. ברם בטלפון "גרמא" פעולת חסימת האור היא בעצם סגירת המעגל ולכן הוא גורם ישיר למוליד זרם ואסור מדרבנן. (אמנם במכשיר ה"גרמא" ישנם עוד מספר שיפורים שעל סמך זה אפשר להקל. שיפורים אלו מרחיקים את הקשר בין פעולת האדם ובין התוצאה הסופית. אבל אנו דנים כאן רק על העיקרון של שני המכשירים).

בשני המכשירים נשארה שאלה מרכזית; המכשירים מורכבים מחלקים שונים, ופעולת הגרמא נעשתה בחלק מן המכשיר בדרך של גרמא המותרת בשבת ויו"ט במקרה חיוני, או על ידי כח שני או שלילי. השאלה היא, איפוא, האם יש להתייחס לפעולת האדם רק על החלק המסוים הזה ולכן זה מעשה מותר, או שמא אין לנו להתייחס לכל חלק בנפרד ולכל יחידה כאילו היא עצמאית אלא רק למכשיר כמכלול וכיחידה אחת שלמה. כתוצאה מפעולת האדם אירע משהו ואפשר לומר שאין זו פעולת גרמא, אלא כמעשה ממש כי התוצאה היא מתוכננת ושמא יש כאן מלאכת מחשבת, וצ"ע.

 

דין החשמל – הגדרת האיסור במצבים השונים:

חשמל – גדר האיסור, ובין שבת ויו"ט

שו"ת בית יצחק תוכן העניינים יורה דעה ב
"הגה בפנים דברתי אודות נר עלעקטרי אזכיר בזה בדין אם רשאים לדבר בשבת ע"י מכונה הנקראת טעלעפאן. והנה לפע"ד יש איסור בדבר ושומר נפשו ירחק מזה. כי מלבד מה שמוכרח המדבר במכונה כזאת להכות מקודם בפעמון עת ירצה לדבר וזה אסור משום משמיע קול יש לאסור עוד משום דע"י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי וזה אסור בשבת דכמו בסחופא כסא אשיראי אמרינן בביצה כ"ג דאסור משום דמוליד ריחא ה"ה דאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג בשבת ומה"ט לדעתי יש לאסור לעשות זאדאוואססער בשבת משום דגם שמה מוליד הרכבה חמית".

חזו"א שבת נ' ט'
"... עוד יש בזה משום תיקון מנא כיוון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות וקרוב הדבר דזה בונה מן התורה כעושה כלי, וכל שכן כאן שכל החוטין מחוברין לבית והו"ל כבונה במחובר".

חזו"א במכתבו לגרש"ז מנחת שלמה ח"ב סימן כה
הענין תלוי בשיקול הדעת, חימום ברזל, אינו מחדש טבע חדש בברזל, אלא החום שוכן לפי שעה בתוך הברזל והברזל מתמיד לגרשו, אבל חיבור חוט החשמל מעורר את כח החשמלי המוטבע בחוט עצמו והוא מההרכבה המזגית שבשורש יצירתן, ושימוש זה תדירי, וההעמדה על מתכונתה ע"י החיבור, שנעשה חוט המופסק גוף אחד עם מכונת החשמל חוששים בו משום בונה. א) משום הרכב הפרקים זה עם זה, ולא מהני כאן היתר רפוי, כיון דזרם החשמל מחברם שהוא בבחינת תקע. ב) דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה.

היתר של עראי אינו במלאכה, כמו שהתופר ע"מ לקרוע חוטי התפירה, ולחזור ולתפור, ולחזור ולקרוע לא מקרי שימוש אלא עושה מלאכה, ולכן קנה של סיידין ומטה של טרסיים אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה, ולא דמי לדלת וכיסוי כלים שכל עיקרן להתחלפות מסתימה לפתיחה ומפתיחה לסתימה, אבל שימוש החשמל הוא בחיבור, וההפסק הוא משום חשבון תשלומין וכיו"ב דבר צדדי.

גרש"ז במענה לחזו"א (שם)
נלענ"ד דלא חשיב בונה אא"כ הבנין יכול עכ"פ להתקיים מאליו משא"כ אם צריכים כל הזמן לאחוז בו אין זה חשיב בונה, וה"נ גם כאן אילו במקום המכונה האוטומטית היה עומד אדם שמסובב כל הזמן את הגלגל ודאי שגם רבנו סובר שהפותח אינו חשיב כלל כבונה כיון שכל האור נעשה רק ע"י האיש ההוא, וא"כ כך לי אם הדבר נעשה ע"י קיטור או ע"י אדם.

שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן לח
שאלה בימי הקיץ שלפעמים החום גדול ולוהט, והשרב כבד, האם מותר לומר לגוי בשבת להפעיל את המאוורר, או מזגן אויר? והאם מותר לישראל להסב את המאוורר, ולהטותו לכיוון אחר?

א) הנה לפי מה שנתבאר בדברינו בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סימן יט אות יח) שהולדת זרם בלבד אין בה איסור תורה משום הבערה, ושכן הסביר בטוב טעם ידידנו הגרש"ז אוירבך שליט"א. וכ"כ רב אחאי גאון הגרא"י ולדנברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו, סימן ו אות יא והלאה, וח"ח סימן יב אות ד). לפי זה יוצא שבהפעלת המאוורר או מזגן אויר אין כאן איסור תורה, אלא שבות בעלמא, וע"י אמירה לגוי הוי שבות דשבות, ובמקום צער יש להתיר.

 

שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן עא
ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א תרצ"ד. (להרב ד"ר זיכר בפראג). אם מותר לדבר ע"י המגפון /המיקרופון/ בשויו"ט =בשבת ויום טוב=.

לכאורה כל פעולה שגורמים שיתהוה זרם אלקטרי /חשמלי/ הרי הוא מוליד אש, וכל הולדת אש הוי מבעיר. ונראה שאלה שרוצים לומר שהאש האלקטרי אינו בכלל אש שאסרה תורה להבעיר אותו, אין לזה יסוד שמאחר שהתורה אמרה בסתם לא תבערו אש, כל מה שנקרא בשם אש הרי הוא בכלל זה. וסמך לדבר מברייתא דיומא כ"א ב' שמונה שש אשות הן יש אוכלת ואינה שותה וכו', משמע שכל אופן הבוער ומחמם, באיזה צורה שתהי' הרי הוא בכלל אש, ואין לנו להוציא אותו מכלל האיסור של לא תבערו אש. והרי האש מן השמים, שהיתה על המזבח, נקרא בשם אש, והתורה אמרה את קרבני לחמי לאישי, ונקרא זה בשם אש, אף על פי שהי' לו תואר אחר ומשונה הי' מהאש הרגילה שלנו,

חמדה גנוזה ח"ב סימן מ"ב, ס"ק ל"ז
"...על אף האמור יש לאסור להפעיל חשמל בשבת מדרבנן, משום דמיחלף באש, וכן חשמל באש רגיל מיחלף, ועוד גזרה שאם נתיר הפעלת חשמל בשבת בענין שאין בו מלאכה, יבואו לבשל ולעשות מלאכות אחרות האסורות מהתורהשיש בהם חלול שבת גמור שעונשו בימינו כרת. וכיון שאיסורו מדרבנן, מותר לומר לגוי להפעיל חשמל בשבת לתאורה, או לחמום, או לקרור, כשיש שם מקצת חולי, או מפני מצוה, או שיהיה צריך לדבר צורך הרבה".

שו"ת מנחת אשר ח"א סימן ל'
"ואני כשלעצמי נראה לי דיש בסגירת המעגל חשמלי בין לצורך מאור ובין לצרכים אחרים חשש מכה בפטיש דאורייתא. וזאת ע"פ המבואר בירושלמי בשבת^[1] "רבי יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג, אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא , מאן דאשכחון מיסמוך סמכון, הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש". וחידוש עצום למדנו מדברי הירושלמי. דבניגוד למקובל במושכל ראשון שחז"ל התבוננו בכל מעשה וענין אם יש בה צד דמיון לאחת מל"ט מלאכות, ואם מצאו בה צד דמיון לאחת המלאכות קבעו בה איסור כתולדה למלאכה זו. אלא חז"ל בראשית עיונם קבעו שמעשה זה יש בו חשיבות, תיקון וחידוש ומשום כך מלאכה הוא, ורק אח"כ התבוננו לאיזו מל"ט הוא דומה, וקבעוהו תולדה למלאכה זו. ואם המעשה יש בו מלאכת מחשבת אף שלא מצאו בו דמיון למלאכה כלשהי קבעו שיש בו מכה בפטיש. ומלאכה זו דמכה בפטיש גדר כללי היא לכל מלאכה שיש בה חשיבות גדולה תיקון ויצירה עד שבסברא ידענו דע"כ בכלל מלאכה היא...

ונראה לענ"ד דכך גם לגבי סגירת המעגל החשמלי על כל צורותיה ואופניה, דללא כל ספק יש בה המצאה עצומה שאין כמותה תיקון וחשיבות להניע יסודות תבל, דיש בה חשש מכה בפטיש... סוף דבר, ברור ופשוט לענ"ד דיש להתייחס להדלקת נורות לד^[2] כאל מלאכה דאורייתא לכל דבר וענין וחלילה להקל בזה כלל וכלל". 

 

פסיקה ציבורית למול פסק אישי - פרסום פסק אישי כהנחיה לרבים והשלכותיו:

 

---

¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ז: הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות.

² שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לה: הכהו על עינו וסימאה, על אזנו וחרשה, יוצא לחירות. אבל אם הכה בכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע, אינו יוצא לחרות.

³ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ז: הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות.

⁴.

⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה ט: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות. +/השגת הראב"ד/ תרנגול שהושיט ראשו וכו' ואם היה הכלי ריקם הרי זה משונה ומשלם חצי נזק. א"א זה טעות הוא דהא צרורות על ידי שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא.+

⁶ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה י: וכן סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק. התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל.

⁷ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצ סעיף ט: כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פי' צניפה בסוס כמו נעירה בחמור ונביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו. בד"א כשיש בו זרעונים, דהשתא הוי אורחיה; אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי, ולא דיינין ליה השתא.

⁸.+

⁹.

¹⁰ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצ סעיף ט: כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פי' צניפה בסוס כמו נעירה בחמור ונביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו. בד"א כשיש בו זרעונים, דהשתא הוי אורחיה; אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי, ולא דיינין ליה השתא.

¹¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

¹² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹³ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף כה: צעק באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחרשו, או שהכהו באזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות. ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות, רואים כמה נפחתו דמיו ונותן לו.

¹⁴ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

¹⁵ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹⁶.

¹⁷ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ח: הכהו על עינו וחסרה מאורה, על שנו ונדדה, אם יכול להשתמש בהם אינו יוצא לחירות ואם לאו יצא לחירות.

¹⁸ שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לד: הכהו על עינו וחסר מאורה, על שינו ונדדה, אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות.

¹⁹ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ט: היתה עינו כהה וחסר מאורה או שנו נודדת והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה אם היה משתמש בהן כל שהוא יצא לחירות ואם לאו לא יצא לחירות.

²⁰ שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לג: היתה עינו כהה קצת והכהו בה וסמאה, אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת, יוצא בו לחירות. אבל אם חטטה, אפילו לא היה יכול להשתמש בו כלל, יוצא לחירות שהרי חסרו אבר. והוא הדין באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה, אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר.

¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ה: המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לח:  רקק בחבירו, חייב. אבל רקק בבגדיו, או שביישו בדברים, פטור; ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש. הגה: וי"א דמכין אותו מכת מרדות (ב"י ס"ס א' בשם מרדכי פרק הזהב). והמוציא שם רע על חבירו, הוי בכלל המבייש בדברים (פסקי מהרא"י סי' רי"ב ות"ה סימן ש"ז). המקנטר חבירו ואמר ליה: איני מומר לעו"ג ואיני עבריין, אף על פי שלא אמר: כמוך, הוי כאילו פירש כמוך (ב"י מצא כתוב מהרי"ו סי' קנ"ז /קמ"ז/). האומר לחבירו: הרי אתה עושה כמו ממזר, או: אתה כממזר, אינו כלום (מהרי"ו סימן נ"ט). ויש חולקין וסבירא להו שאם אומר: אתה כממזר, כאלו קראו ממזר (פסקי מהרא"י סימן רנ"ז וסימן קל"ה ומהרי"ט סי' קכ"ז ואגודה פ"ב דיומא); אבל אם אומר: אתה מכזב כמו ממזר עד שתתברר דבר זה, או כיוצא בזה שהטיל בדבר תנאי, אינו כלום (פסקי מהרא"י סימן קל"ה). האומר לחבירו: פסול אתה, י"א דיכול לתרץ דפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש (מהרי"ו סימן נ"ט /כ"ח/). ויש חולקין (מהר"ם מריזבורג). המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין (מרדכי פרק החובל); ואם קבורים בסמוך לו, ילך על קבריהם ויבקש מהם מחילה, ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו (מהר"ם מריזבורג). ואם כופר המבייש, אם הוא ביוש של שוכני עפר, יתנו חרם בעדות, אבל לא על ביושים אחרים (מרדכי הנ"ל מהרי"ו סימן כ"ח). ונראה דהכל לפי ראות בית דין. ועיין לעיל סימן פ"ז סעיף כ"ה. הקורא לחבירו מלשין בן מלשין, אם הוא לבד מלשין, פטור. וכן אם קורא לרשע בן צדיק: רשע בן רשע (הגהות מרדכי). הקורא לחבירו עבד או ממזר, והוא אמת, פטור; אבל אם לא יוכל לברר, אף על גב דשמע כן שאחרים דברו כך, לא נפטר בכך (נימוקי מהר"ם).

³

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לט: אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין, עון גדול הוא; ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח. וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא.

²⁷ . משנה ב"ק צ א.

²⁸ . גמ' שם צא א; רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"ה; טוש"ע תכ לח. ועי' ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ו ופ"מ שם שר"ל שחייב אף בהגיע הרוק בבגדו, אבל ביפה עינים ב"ק צא א פירש ד' הירושלמי באופן המתאים להבבלי.

²⁹ . כתובות סו א, ועי"ש בשמ"ק בשם ריטב"א.

³⁰ . שמ"ק שם בשם הרא"ה.

³¹ . רא"ש ב"ק פ"ח סי' יד.

³² . סמ"ע סי' תכ ס"ק מז.

³³ . מאירי כתובות שם בשם קצת מפרשים.

³⁴ . ב"ק, רמב"ם וטוש"ע שם.

³⁵ . גמ' שם: זאת אומרת, ועי' הגר"א שם שמחק "זאת אומרת", והמגיה שם ר"ל שמהמשנה אין להוכיח שי"ל שחייב אבל לא ת' זוז כרוקק בו.

³⁶ . עי' רא"ש שם סי' יד וסמ"ע שם ס"ק מז.

³⁷ . עי' להלן: עונשים וקנסות בבושת.

³⁸ . כתובות שם.

³⁹ . תוס' שם.

⁴⁰ . ריש לקיש בירוש' ב"ק פ"ח ה"ח, ועי"ש בפ"מ. וכעי"ז בבבלי צג א שאינו יכול לומר סמא את עיני ע"מ שתיפטר, למחול פגם משפחה.

⁴¹ . משנה כתובות סה ב וגמ' שם סו א. ועי' להלן: עונשים וקנסות בבושת.

⁴² . תוס' ב"מ סו א. וע"ע אסמכתא (ב): תיקון חכמי ספרד.

⁴³ . קצוה"ח סי' רז ס"ק ז. וע"ע הנ"ל שם שי"א שהיא בושת גמורה.

²³⁵ . עי' לעיל: גדרה.

²³⁶ . רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"ה; טוש"ע תכ לח.

²³⁷ . שו"ת הרא"ש כלל קא סי' א.

²³⁸ . רב שרירא גאון הובא ברא"ש ב"ק פ"ח סי' יד; טוש"ע שם.

²³⁹ . רא"ש שם.

²⁴⁰ . מרדכי ב"מ פ"ד סי' שו; רמ"א בשו"ע שם.

²⁴¹ . ב"י וב"ח חו"מ סו"ס א לד' המרדכי.

²⁴² . ע"ע.

²⁴³ . פי' ר"י לאבות פ"ג מי"א; שו"ת מהר"ם בר"ב ד"פ סי' תצג וע"ע הלבנת פנים.

²⁴⁴ . עי' לעיל: השומא.

²⁴⁵ . שו"ת מהר"ם בר"ב שם.

²⁴⁶ . או"ז ב"ק פ"ח סי' שעג בשם רב מתתיהו גאון.

²⁴⁷ . יש"ש ב"ק פ"ח סי' לד.

¹ רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו: הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

² רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ד: טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

³ רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו: הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

⁴ רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ד: טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

⁵ שמות פרשת בשלח פרק יג פסוק יט: וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֚ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֚ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם:

⁶ רמב"ם הלכות סוטה פרק ג הלכה טז: אם טהורה היא יוצאה והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין הוציאוה הוציאוה שלא תפרוש נדה והנדות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה, ובטנה צבה בתחלה ואחר כך תפול ירכה ותמות.

⁷ אסתר פרק ד פסוק ד: ותבואינה וַ֠תָּבוֹאנָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֚יהָ֚ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל:

¹ משלי פרק י פסוק ב: לֹא־י֭וֹעִילוּ אוֹצְר֣וֹת רֶ֑שַׁע וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת:

¹ אסתר פרק ד פסוק ד: ותבואינה וַ֠תָּבוֹאנָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֚יהָ֚ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל:

¹ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יא: היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה.

² שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף א: יולדת היא א'] כחולה שיש בו סכנה (א) א [א] ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה (ב) ממקום למקום, ומילדין (אותה), * א) ומדליקין לה * (ג) נר ב <א> אפי' היא (ד) סומא; ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות (ה) ג משנין, כגון אם צריכים (ו) להביא לה כלי מביאו לה חברתה (ז) ב) תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.

³ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יא: היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה.

⁴ שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף א: יולדת היא א'] כחולה שיש בו סכנה (א) א [א] ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה (ב) ממקום למקום, ומילדין (אותה), * א) ומדליקין לה * (ג) נר ב <א> אפי' היא (ד) סומא; ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות (ה) ג משנין, כגון אם צריכים (ו) להביא לה כלי מביאו לה חברתה (ז) ב) תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.

⁵ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יא: היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה.

⁶ שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף א: יולדת היא א'] כחולה שיש בו סכנה (א) א [א] ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה (ב) ממקום למקום, ומילדין (אותה), * א) ומדליקין לה * (ג) נר ב <א> אפי' היא (ד) סומא; ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות (ה) ג משנין, כגון אם צריכים (ו) להביא לה כלי מביאו לה חברתה (ז) ב) תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.

¹ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יג: חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

² שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ג: <ב> ג') נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר <ג> ב'] או משעה שהדם שותת ויורד <ד> או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, * כיון שנראה (ט) א' מאלו ד) מחללין עליה את השבת.

³ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יג: חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

⁴ שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ג: <ב> ג') נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר <ג> ב'] או משעה שהדם שותת ויורד <ד> או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, * כיון שנראה (ט) א' מאלו ד) מחללין עליה את השבת.

⁵ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יג: חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

⁶ שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ג: <ב> ג') נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר <ג> ב'] או משעה שהדם שותת ויורד <ד> או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, * כיון שנראה (ט) א' מאלו ד) מחללין עליה את השבת.

⁷ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יג: חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

⁸ שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ד: ד') * כל (י) ז שלשה ימים (יא) הראשונים (יב) <ה> ג'] אפילו ח אמרה אינה צריכה (יג) ד'] מחללין עליה את השבת; (יד) ה'] משלשה ועד ז', אמרה: אינה צריכה, ט אין מחללין; (טו) ו'] מכאן ואילך אפילו אמרה: צריכה אני, אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום (טז) כחולה ז'] שאין בו סכנה.

⁹ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה י: חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין ו לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל ז עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר.

¹⁰ שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף יז: <ז> חולה שנפל מחמת חליו יח'] למשכב (מה) ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פ"ב), (מו) יא אומרים לא"י (מז) יט'] לעשות לו רפואה כ'] אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, (מח) יז') אפילו יש בו סכנת (מט) אבר; ולחלל עליו ישראל (נ) <ח> באיסור דרבנן בידים, יש מתירים (נא) יב אפילו אין בו סכנת (נב) אבר; יז) ויש <ט> אומרים שאם יש בו סכנת אבר כא'] עושין (נג) ואם אין בו סכנת אבר כב'] אין עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר (נד) <י> עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר כג'] עושין בלא שינוי; <יא> ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר כד'] שהוא (נה) יג יח) נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים (נו) שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר; <יב> ודברי (נז) יד הסברא השלישית נראין. הגה: (נח) מותר לומר לא"י טו לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א). וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור; יט) אבל כשעושה לו הא"י (נט) מותר לחולה (ס) טז <יג> לסייעו קצת, דמסייע (סא) אין בו ממש. (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב).

¹¹ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יד: עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו, וכן מרחיצים אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. +/השגת הראב"ד/ אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה. א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא. /השגת הראב"ד/ וכן מרחיצין אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי (להדיח) בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. א"א נראה לי שאין מחממין לו חמין אלא על ידי גוי חוץ מאחר המילה ויום השלישי ובהדיא גרסינן בפסחים (סט) לא שנא בריא ולא שנא חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו.+

¹² שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ו: ו) ט'] ו') עושין (כ) מדורה ליולדת * (כא) יב כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז. (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה ע"ל סי' רע"ו).

¹³ רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יד: עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו, וכן מרחיצים אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. +/השגת הראב"ד/ אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה. א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא. /השגת הראב"ד/ וכן מרחיצין אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי (להדיח) בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. א"א נראה לי שאין מחממין לו חמין אלא על ידי גוי חוץ מאחר המילה ויום השלישי ובהדיא גרסינן בפסחים (סט) לא שנא בריא ולא שנא חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו.+

¹⁴ שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף יח: יז הקיז דם (סב) ונצטנן, עושים לו מדורה כה'] אפילו בתקופת תמוז.

¹⁵ דברים פרשת שופטים פרק כ פסוק יט: כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֚ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֚ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֚ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר:

¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ז: הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות.

² שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לה: הכהו על עינו וסימאה, על אזנו וחרשה, יוצא לחירות. אבל אם הכה בכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע, אינו יוצא לחרות.

³ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ז: הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות.

⁴.

⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה ט: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות. +/השגת הראב"ד/ תרנגול שהושיט ראשו וכו' ואם היה הכלי ריקם הרי זה משונה ומשלם חצי נזק. א"א זה טעות הוא דהא צרורות על ידי שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא.+

⁶ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה י: וכן סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק. התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל.

⁷ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצ סעיף ט: כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פי' צניפה בסוס כמו נעירה בחמור ונביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו. בד"א כשיש בו זרעונים, דהשתא הוי אורחיה; אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי, ולא דיינין ליה השתא.

⁸.+

⁹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה י: וכן סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק. התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל.

¹⁰ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצ סעיף ט: כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פי' צניפה בסוס כמו נעירה בחמור ונביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו. בד"א כשיש בו זרעונים, דהשתא הוי אורחיה; אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי, ולא דיינין ליה השתא.

¹¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

¹² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹³ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף כה: צעק באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחרשו, או שהכהו באזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות. ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות, רואים כמה נפחתו דמיו ונותן לו.

¹⁴ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכה ז: המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

¹⁵ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לב: המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

¹⁶.

¹⁷ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ח: הכהו על עינו וחסרה מאורה, על שנו ונדדה, אם יכול להשתמש בהם אינו יוצא לחירות ואם לאו יצא לחירות.

¹⁸ שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לד: הכהו על עינו וחסר מאורה, על שינו ונדדה, אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות.

¹⁹ רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ט: היתה עינו כהה וחסר מאורה או שנו נודדת והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה אם היה משתמש בהן כל שהוא יצא לחירות ואם לאו לא יצא לחירות.

²⁰ שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף לג: היתה עינו כהה קצת והכהו בה וסמאה, אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת, יוצא בו לחירות. אבל אם חטטה, אפילו לא היה יכול להשתמש בו כלל, יוצא לחירות שהרי חסרו אבר. והוא הדין באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה, אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר.

¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יא: אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו. במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור, וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו הישן, פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לו:  ישן שבייש, פטור.

³ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכא סעיף א:  אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו; והמבייש את חבירו שלא בכוונה, פטור. לפיכך ישן שבייש, פטור. הגה: וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יכול לברר עליו, מ"מ פטור, דהרי לא כיון לביישו (מהרי"ו סימן קס"ח).

⁴ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ב: המבייש את הערום או את מי שהוא במרחץ פטור, נשבה הרוח והפכה שוליו על פניו והרי הוא ערום והוסיף זה בהפשטתו חייב בבושת, ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום למבייש את שאינו ערום, וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב, ואינו דומה מבייש זה למבייש את המכוסה בבגדיו.

⁵ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ג: המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זו מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן.

⁶ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ד: המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח.

⁷ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ה: המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ.

⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לד:  המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ, פטור. נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה ערום, ובא אחר והוסיף בהפשטתו, חייב בבשת; ומ"מ אין בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל. וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מנהר, וביישו, חייב; ומ"מ אינו כל כך בושת כמו שמבייש המלובש.

⁹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ב: המבייש את הערום או את מי שהוא במרחץ פטור, נשבה הרוח והפכה שוליו על פניו והרי הוא ערום והוסיף זה בהפשטתו חייב בבושת, ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום למבייש את שאינו ערום, וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב, ואינו דומה מבייש זה למבייש את המכוסה בבגדיו.

¹⁰ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ג: המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זו מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן.

¹¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ד: המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח.

¹² רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ה: המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ.

¹³ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לד:  המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ, פטור. נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה ערום, ובא אחר והוסיף בהפשטתו, חייב בבשת; ומ"מ אין בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל. וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מנהר, וביישו, חייב; ומ"מ אינו כל כך בושת כמו שמבייש המלובש.

¹⁴ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ב: המבייש את הערום או את מי שהוא במרחץ פטור, נשבה הרוח והפכה שוליו על פניו והרי הוא ערום והוסיף זה בהפשטתו חייב בבושת, ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום למבייש את שאינו ערום, וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב, ואינו דומה מבייש זה למבייש את המכוסה בבגדיו.

¹⁵ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ג: המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זו מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן.

¹⁶ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ד: המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח.

¹⁷ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ה: המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ.

¹⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לד:  המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ, פטור. נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה ערום, ובא אחר והוסיף בהפשטתו, חייב בבשת; ומ"מ אין בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל. וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מנהר, וביישו, חייב; ומ"מ אינו כל כך בושת כמו שמבייש המלובש.

¹⁹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ג: המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זו מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן.

²⁰ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לה: ביישו כשהוא ישן, ומת (בתוך שינתו), שלא הרגיש בבושת, אין גובין אותו בושת; ואם תפסו יורשיו, אין מוציאין מידם. (וי"א שהוא פטור) (טור סכ"ו בשם הרא"ש).

²¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ד: המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח.

²² שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לז: המבייש את השוטה, פטור. את החרש או את הגר או את העבד או את הקטן שכשמכלימים אותו נכלם, חייב. ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול, ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין, ולא המבייש חרש למבייש פקח.

²³ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ד: המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח.

²⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ סעיף לז: המבייש את השוטה, פטור. את החרש או את הגר או את העבד או את הקטן שכשמכלימים אותו נכלם, חייב. ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול, ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין, ולא המבייש חרש למבייש פקח.

¹ רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו: הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

² רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ד: טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

³ רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו: הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

⁴ רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ד: טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

⁵ שמות פרשת בשלח פרק יג פסוק יט: וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֚ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֚ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם:

⁶ רמב"ם הלכות סוטה פרק ג הלכה טז: אם טהורה היא יוצאה והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין הוציאוה הוציאוה שלא תפרוש נדה והנדות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה, ובטנה צבה בתחלה ואחר כך תפול ירכה ותמות.

⁷ אסתר פרק ד פסוק ד: ותבואינה וַ֠תָּבוֹאנָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֚יהָ֚ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל:

¹ משלי פרק י פסוק ב: לֹא־י֭וֹעִילוּ אוֹצְר֣וֹת רֶ֑שַׁע וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת:

¹ אסתר פרק ד פסוק ד: ותבואינה וַ֠תָּבוֹאנָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֚יהָ֚ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל: